ח"כ אורית סטרוק
ח"כ אורית סטרוקצילום: ערוץ 7

"מה אפשר לומר לאליהו?" – שאלתי את עצמי, אחרי ששלח לי את תמונת סלון ביתו ההרוס, עם הכיתוב: "שלום השרה, זה היה הנוף מהבית שלנו. שוחחתי אתך כמה פעמים כשאני יושב בסלון הזה, עם הנוף המדהים. ככה הסלון שלי נראה מאז אתמול.

ספגנו פגיעה ישירה של טיל נ"ט לבית, ניצלתי ברגע האחרון, ב"ה!". מה אפשר לומר לאדם שנתלש מביתו, ועכשיו גם ביתו נתלש ונחרב לנגד עיניו? אבל אליהו אמר בעצמו, ובמקומי: "חייבים להכריע את האויב, כדי שאנשים יחזרו לגור". "איזה איש!" -אמרתי לעצמי, ומיד תיקנתי בליבי: "איזה אנשים!" כי אליהו ממושב שתולה החזיר אותי לפגישה שהיתה לי רק יום קודם לכן עם צוות "היום שאחרי" מקיבוץ משגב עם. איזה אנשים!

בימים האחרונים כל העיניים נשואות צפונה, ובצדק. המצב הבטחוני שם זועק, ואתו יחד זועקים ההרס, התלישות והפליטות, התיסכול וחוסר-האונים, הפחד, החרדות, וחוסר-הוודאות של התושבים. מה שפחות מגיע לתודעה הציבורית זו הגבורה והרוח הגדולה של אותם תושבים עצמם, הציונות בלי-מרכאות הכל-כך פשוטה ומיוחדת שלהם, ההירתמות שלהם להילחם על עתיד הישובים שלהם, ולבנות כבר עכשיו, מתוך הריסות-חייהם, עתיד משגשג לישובים האלה.

קיבוץ משגב עם הקים, למשל, את "צוות היום שאחרי", שהגיע למשרדי עם ניירות-עבודה מסודרים שתכליתם בניה מחודשת של הישוב ושל הקהילה, מתוך הבנה שזו המשימה הציונית שלהם. אחד מחברי הצוות סיפר לי: "במשך שנים ידענו, שפלישה בנוסח השביעי באוקטובר עלולה לקרות אצלנו, ורעייתי היתה במוכנות-תמידית להכניס את הילדים ברגע אחד לרכב וליסוע דרומה בלי להביט לאחור. היכרנו את האיום, הסתכלנו לו בעיניים, ובחרנו להמשיך לגור במשגב-עם, כי זו הציונות שלנו, ומאותה סיבה אנחנו רוצים ונחושים גם עכשיו לחזור ולהיבנות שם".

דברים דומים שמעתי אתמול מנציגי מושבים שעל הגבול: אבן מנחם, שתולה ונטועה (שהגיעו מלווים במזכ"ל תנועת המושבים, עמית יפרח). פגשתי מנהיגי ישובים ששיקפו לי סיוט מתמשך בכל תחום אפשרי: בבטחון, בפרנסה, בחיי המשפחה והקהילה, בבריאות הגוף ובבריאות הנפש, ועם כל זאת הם רוצים להכין כבר עכשיו את התנאים לחזור ולהתיישב, לחזור ולבנות, ולגדול ולהתפתח.

בתוך כל הפחד והבלבול וחוסר-האונים, הם לא מוכנים לתת לאויב לנצח, והם יודעים שהנצחון האמתי הוא החזרה של הישובים לקו הגבול, וביתר שאת. הם יושבים אתי על מפת הבתים הפגועים בישוב, ומעל המפה הזו הם אומרים: "צריך להכין את שיקום הישוב כבר עכשיו, גם אם עדין לא ברור מתי זה יתאפשר בהיבט הבטחוני, לדעת כל הזמן שאנחנו חוזרים לשם, וחוזרים בגדול! שזו המשימה שלנו" - אלה היו הטקסטים שלהם, מלווים בסיפורים אישיים מרגשים על הקשיים הבלתי-אפשריים ועל ההחלטה האישית של כל אחד מהם לדבוק במשימה הציונית הזו, וגם בתכניות קונקרטיות על מגרשים לפיתוח, ועל שיקום החקלאות. איזה אנשים!

לא כך תכננתי לקדם את התכנית לשידרוג ישובי גבול הצפון. התכנית הזו היתה מוכנה אצלנו כבר לפני הבחירות, והונחה על ידנו גם על שלחן המשא ומתן הקואליציוני, משום שכבר אז, הרבה לפני המלחמה, היה ברור לנו שהרחבת ישובי הגבול והעצמתם היא משימה לאומית רבת-חשיבות. עכשיו, כמובן, עברה התכנית עדכון כדי להתאים אותה לצרכים החדשים, והוכנסה לתוך החלטת הממשלה שתעלה להצבעה בימים הקרובים. אבל בכך לא די. עתיד הישובים תלוי לא רק בשיקום הפיזי, ואפילו לא רק במגוון השירותים ואפשרויות התעסוקה, הבריאות והתחבורה ושאר הצרכים הפיזיים שהכנסנו לתוך החלטת הממשלה, אלא גם, במידה רבה, בחוסן החברתי של הקהילות. כדי לשקם את ישובי גבול הצפון חייבים, פשוט חייבים, לדעת לדבר, לחשוב וגם לפעול – קהילה.

החוסן הקהילתי הוא המפתח לקיומו של הישוב, גם בימי רגיעה, ועל כמה וכמה בימים אלה. כשחיים על הגבול הקהילה היא מקור הכח של כל פרט ופרט בתוכה, והמשאב הראשון במעלה שמאפשר את החיים במקום עמוס-קשיים. לכן, כדי שהתושבים יחזרו לישובי-הספר, חייבים לשמור גם עכשיו, בימים אלה של תלישות ופליטות, על החוסן של הקהילות. זו משימה מאד מורכבת, כשכל קהילה מפוזרת בכל כך הרבה אתרי-קליטה שונים ומרוחקים זה מזה, ובדיוק בשל כך, את החלק הזה של התכנית נתניע כבר עכשיו ומיד. לא נמתין לחזרה לישובים, אלא נפעיל את התכניות האלה גם בבתי המלון ובבתי ההארחה, ובשאר מקומות-הקלט של התושבים המפונים.

אני מודה: קשה ומוזר ומטריד לתכנן את שיקום הישובים בשעה שלא ברור מתי בכלל זה יתאפשר. כשכל הצפון תחת אש, המערכה הצבאית להבסת החיזבאללה עדין לא התחילה, והלב מתכווץ מספר פעמים ביום עם כל התקפה על ישובינו. כשברור שבלי בטחון שום תכנית שיקום לא תוכל להתממש, ושתפקידי לפעול לא רק כשרת ההתיישבות שמכינה את השיקום, אלא גם כשרה שיושבת סביב שלחן הממשלה ואחראית לשאלת הבטחון והמענה האמתי לחיזבאללה.

כשנכון להיום רצועת הבטחון נמצאת בפועל בתוך שטחנו-שלנו, וכשאני עצמי, כשרת ההתיישבות, לא מצליחה כבר להשיג אישור בטחוני להגיע לביקור בישובים שעל הגבול. בסיטואציה הזאת, כשכל כך קשה לחשוב ולפעול, בכל זאת, למען השיקום, אני מוצאת את עצמי שואבת כוחות דווקא מהמנהיגים-המקומיים האלה: מההתגייסות שלהם, מהציונות הפשוטה והאמיצה שלהם, מהשיח הישיר שלהם שמבטא במלים הכי עמוקות ופשוטות התייצבות למשימה, עם ומתוך כל הקשיים. איזה אנשים!

התורה בפרשתנו מצוה על אהרן הכהן לערוך את נר התמיד שבמקדש "מערב עד-בוקר", באופן שאורו לא יכבה כלל, ובלשון רש"י: "יערוך אותו עריכה הראויה למידת כל הלילה". וכיון שהלילה לעתים קצר הוא ולעתים ארוך מאד, צריך לוודא שהקצאת השמן לנר-התמיד תהיה בהתאם: "ושיערו חכמים: חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומידה זו הוקבעה להם" - מסכם רש"י. כדי לוודא שהנר אכן ידלק תמיד ולא יכבה, חלילה, מוטל על הכהן "לא לקחת סיכון" אלא "ללכת על המקסימום" ולהקציב לכל נר, גם בלילות הקצרים, את כמות שמן הנדרשת ללילות טבת הארוכים. העיקר לוודא שהנר לא יכבה.

אף עלינו מוטל לוודא שהשלהבת לא תכבה, שהאור הפנימי של כל אחד מהישובים הללו, ישובי גבול הצפון, ימשיך להאיר גם אם הלילה הוא מהארוכים והחשוכים ביותר. הנר הפנימי הזה של כל ישוב הוא חיי-הקהילה. הקהילה היא ליבו הפועם של הישוב, ועלינו להשקיע בה מספיק משאבים על מנת שלא תדעך ולא תכבה, וניתן יהיה להדליק ממנה בהמשך אור יקרות. וכך אכן נעשה, בתקווה, בתפילה, וגם בבטחון גדול שבע"ה אורות הישובים כולם יחזרו להאיר ביתר שאת לאורך כל גבול הצפון. "אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו".