צבא השחרור לפלסטיין

יכול להיות שיואב גלנט אף פעם לא היה באמת ימני, אבל מכיוון שאנחנו לא חוקרי לב וכליות, וגם לא מי יודע מה כאלה ציניים, אנחנו מניחים שאם הוא התפקד לליכוד סימן שהיה ימני בדעותיו.

והנה בעיצומה של מלחמה על קיומנו הוא מחליט להצטרף לרשימה ארוכה של ליכודניקים מכובדים שמדברים וחושבים כמו השמאל, שאפשר כבר לקבוע באופן חד משמעי שהוא אנטיציוני.

כדי לראות שגלנט כבר לא ימין לא צריך לחטט באינטרנט. מספיק להקשיב למה שאמר במסיבת עיתונאים שקיים ב-15 במאי שבה, תוך כדי מלחמה על קיומה של מדינת ישראל, הוא מודיע באופן רשמי שישראל חייבת לתת את עזה לפלסטינים בתמורה לכלום. יותר נכון, הוא רוצה למסור להם את עזה בתמורה להקמת מדינת אויב בארץ ישראל שכל תכלית קיומה השמדת ישראל.

מי יודע, אולי על המצבה של שלו בבית הקברות של מושב עמיקם שהוקם על אדמות הכפר צבארין, תיחרט באותיות קידוש לבנה הכתובת בעברית וערבית "על חורבות השביעי באוקטובר הקמתי את מדינת פלסטיין". זאת המשמעות של הדרישה שלו מנתניהו "לקבל החלטה ולהכריז כי ישראל לא תשלוט אזרחית ברצועת עזה, כי לא יתקיים ממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה ותקודם מיידית אלטרנטיבה שלטונית לחמאס ברצועת עזה".

גלנט הוא מאלה שהפנימו לגמרי את הנרטיב האנטיציוני השקרי שמדבר על יהודים שכובשים את ארצם ולא על יהודים שמשחררים את ארצם מהכיבוש המוסלמי. הנרטיב הזה הוטמע כל כך עמוק בתוכו שהוא כבר לא מהרהר בו. הוא חי את הנרטיב הזה ככה שגם אם היה מדובר בכיבוש, העובדה שמצרים וירדן ויתרו על השטחים שלהם, שעל פי הדין הבינלאומי היו חלק מהבית הלאומי של העם היהודי, לא הייתה משנה את דעתו. מנהיגי מדינות חבר העמים שחתמו על הסכם סן רמו היו קצת יותר ציונים מגלנט, ולכן לא הייתה להם בעיה לומר שהעם היהודי אינו כובש בארץ אבותיו אלא ארץ ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי.

זאת האמת, שישראל יכולה רק לשחרר את עזה מהכיבוש המוסלמי, אבל האמת כבר לא מעניינת את גלנט, וגם לא את גנץ, בן ברק וכמובן שגם לא את לפיד. זה כבר לא משנה להם שהאמת היא שהעם היהודי אינו יכול לכבוש את ארץ אבותיו. הוא יכול רק לשחרר אותה. זה פרט די חשוב, שהמשמעות שלו היא שלוחמי צה"ל מוסרים את נפשם למען ארץ ישראל; לא כדי לשחרר את העזה מהכיבוש. אבל שר הביטחון של מדינת ישראל רוצה "אלטרנטיבה שלטונית", שפירושה מסירת חלק מארץ ישראל לידי אויביה הגרועים ביותר של מדינת ישראל. אם זה יקרה נוכל להגיד בלי צל של ספק שחללי צה"ל מסרו את נפשם למען הקמתה של מדינת פלסטיין. זאת מחשבה כל כך מופרעת שקשה להבין איך מישהו יכול להעלות אותה בדעתו, ועוד לדרוש מראש הממשלה מהמפלגה שלו ליישם אותה.

הקונספציה שרואה את צה"ל כצבא לשחרור פלסטיין היא לא דבר חדש. יכול להיות שמי שהטמיע את הקונספציה הזאת עמוק בתוך הליבה הפיקודית של צה"ל היה תא"ל שמעון נוה שעמד בראש המלת"ם בזמן שבוגי יעלון היה רמטכ"ל (2005-2002). בראיון שכותרתו "ראש הנפץ" שפורסם ב'הארץ' ב-2007 אומר נוה גם את זה, ש"המלחמה הזאת מול הפלסטינים צריכה להוביל לשחרור שלהם". נראה שגלנט אימץ את הרעיון הזה, ולכן הוא יכול להעלות בדעתו את האפשרות שלוחמינו נלחמים ונהרגים בשביל איזו "אלטרנטיבה שלטונית" מוסלמית, שתהיה לה בדיוק את אותן השאיפות של חמאס ואש"ף.

האלטרנטיבה השלטונית הזאת, אומר גלנט, אמורה להוביל "את המדינה למקום טוב יותר", אולי כמו שהסכם אוסלו הוביל את המדינה למקום טוב יותר, שנגמר בשביעי באוקטובר. יכול להיות שהתוכנית של גלנט לשחרור עזה מהכיבוש הציוני רצופה בכוונות טובות, כמו "העדפת השיקול הלאומי על פני כל שיקול אחר, גם אם הדבר כרוך במחירים אישיים או במחירים פוליטיים", של מי בדיוק? רק מתוך כוונה טובה גלנט מגיע למסקנה שהתוכנית לשחרר את עזה מהכיבוש הישראלי מובילה ל"רגע של מבחן לאומי", שבו ישראל תצטרך להחליט אם היא מוכנה לוותר על (חלקים מ) ארץ ישראל או לא. רגע של מבחן לאומי שבו אזרחי ישראל יצטרכו להחליט אם מדינת ישראל היא ישות קולוניאליסטית או לא.

גלנט הזכיר לי את צפריר רונן ז"ל בן עין חרוד (מאוחד), הקיבוץ של טבנקין. צפריר שהאיר לשעה את שמי הלילה של ישראל, אמר בשנה בה נפטר, 2008, ש"ארצנו תיפול ללא יריה אחת. ארצנו תיפול בידי האויב על ידי שינוי שמה בלבד. ארצנו תיפול בבית דפוס שבו ידפיסו מפות שכתוב עליהן פלסטיין". זה מה שעשה אריק שרון, לא, הדפיס מפות חדשות שהשם פלסטיין מרוח על כל שטחה של עזה, שהפכה למקום טוב במיוחד בלי יהודי אחד. גם המקום שנקרא 'עוטף עזה' הפך למקום טוב שהתרוקן מיהודים. מקום טוב שבו כלניות יוכלו לפרוח בלי לפחד שיהודי שידרוך עליהן.

גלנט, צריך לומר ביושר, הוא בסך הכל ממשיך דרכם של דיין ואלון ופרס ורבין וברק ואולמרט ולפיד ונתניהו. מאז מלחמת ששת הימים, הזכיר צפריר לשומעיו, ראשי ממשלות ישראל מחכים לטלפון, פעם מחוסיין, פעם מערפאת, פעם מעבאס ופעם מסינוואר, כדי שיוכלו להגיד להם "קחו את ארצנו מאיתנו" תמורת הודנה, תמורת שקט; תמורת הסכם חודייבה בנוסח כזה או אחר.

"תראו לי עוד עם אחד בעולם", אמר צפריר את מה שנכון גם להיום, "שמנהל משא ומתן על ארצו. תראו לי איזה אמריקאי אחד שמוכן למסור את פסל החירות תמורת איזה שלום עם בן לאדן ... כשדיין אומר שמחכים אצלנו לטלפון מחוסיין מה העולם מבין, (שהארץ) לא שלנו ... בסגנון של ביבי זה 'יתנו יקבלו'. אתם יודעים מה זה 'יתנו יקבלו', יתנו לי קצת שקט יקבלו את ארצי ... ככה אנחנו מדברים, ליכוד, עבודה, רוב המפלגות".

"למה הם (השמאל) נלחמים נגד לווינגר", המשיך צפריר להסביר את מה שאמור להיות מובן מאליו, כי "הם לא רוצים את הזהות הלאומית הישראלית היהודית של ארץ ישראל. זאת המלחמה האמיתית של השמאל. לא השלום, לא השטחים ... מה שהם (אולמרט ולבני) מנהלים עכשיו (זה) משא ומתן למסור את ארצנו בלי שום תנאים, עם טרור עם הכל".

אלון שוסטר חבר קיבוץ מְפַלסים מישובי עוטף עזה שהתרוקן מיהודים, סגן שר הביטחון בממשלת בנט-לפיד, אמר ב- 2017, בזמן שהיה ראש מועצת שער הנגב, שיהיה מוכן לתת חלק משטחי המועצה לעזה בתמורה להסכם שלום. בין אם גלנט מבין את זה או לא, אין הבדל בינו לבין שוסטר או כל מי שממשיך לדבר על הפתרון של שטחים תמורת שלום, של מסירת שטחי ארץ ישראל בתמורה להסכם חודייבה, שכל מטרתו להוביל את מדינת ישראל למקום הטוב של ה"שביעי באוקטובר".

אם אזרחי ישראל היהודים רוצים לנצח במלחמת חרבות ברזל (הם רוצים!), אם הם רוצים להמשיך לחיות (הם רוצים!), הם חייבים לדרוש מההנהגה המדינית והצבאית של מדינת ישראל להכיר בכך שהקונספציה שהם עדיין נאחזים בה קרסה לגמרי בשביעי באוקטובר. הם גם חייבים להציב בפניהם רק שתי ברירות: להביס את אויבינו באופן חד משמעי או ללכת הביתה בהקדם האפשרי; להגיד להם שלא ידאגו מי יחליף אותם; להגיד להם שלא יהיה קשה למצוא אנשים טובים מהם שכבר מתייצבים על קו הזינוק.