ד"ר מאיר בן שחר
ד"ר מאיר בן שחרצילום: עצמי

ארבעים ימי זעם. ימי שיבוש. המדינה תעמוד מלכת. האמנם זה העתיד הצפוי לנו? הייתי שם אתמול בגבעת הזעם והכעס. היום הראשון שבו המדינה היתה צריכה לעצור. לא מצאתי שם זעם. לא הבחנתי בכעס. אפילו עצבות ותוגה לא היו שם. זה היה מעבר לתסכול.

רק ייאוש. עמוק, קודר, שחור. שמיכה אטומה ועבה של ייאוש. ייאוש מצמית ביום חם, של אנשים שכבר נגמרו להם הדמעות. אנשים שבאו להלוויה של קבוצתם, ויודעים שיומם שלהם קרוב.

הייתי שם גם בימי ההפגנות נגד הרפורמה. אז היה זעם. אז הייתה תחושה של ציבור שקם, שמתעורר, שהוא נלחם ולא יוותר. דגלי ישראל נשאו בהמון ובגאון. הם היו אז לבנים ותכולים. טהורים כרקיע השמים. הם הורמו אל על בידי אנשים ששבו לאחר שנים לביתם ולארצם. אתמול הדגלים התמעטו. ואלו שהיו היו מוכתמים. על רבים מהם הייתה לולאה צהובה, שהזכירה את החטופים. חלקם היו מוכתמים באדום, לציין את דם החללים, ועל אחרים כתמים שחורים ודהויים כלפי אשמת השלטון. היה זה כאילו ענן הייאוש הסמיך יצא ממנהרות עזה וח'אן יונס וכיסה את גבעת רם.

חגי לובר זעק אמש, באתר זה, כנגד השוד, הגזל והזעם של המפגינים. הייתי שם ולא מצאתי זעם. לא יהיה גזל זמן בפקקים אינסופיים, רק הייאוש יישאר, וגם הוא ילך ויעלם. אתמול בעת שהלכתי בגבעת ההפגנות בין המיצגים, החולצות והשוטרים, חשתי משהו מוכר באוויר. ונזכרתי, כך הרגשתי בימי ההפגנות הגדולות נגד ההתנתקות. צעקנו, מחינו, הפגנו, אבל מעגלי השוטרים, התקשורת, ומעל הכל הפוליטיקאים, הבהירו שאנו נלחמים לשווא. הכוחות גדולים מאיתנו, נחושים מאיתנו, אכזריים מאיתנו. אבל היה הבדל אחד – הגיל הממוצע אז היה 25. אנשים באו עם טפם, וילדיהם בעגלות תינוק ובמנשאים. אתמול הגיל הממוצע היה 65, ובמקום עגלות תינוק ומנשאים היו מקלות הליכה וכסאות גלגלים.

ומה יהיה? עלינו לשאול עצמנו בכנות, האמנם זה מה שאנו רוצים? האמנם לנצחון הזה פיללנו? אנו נוטים שלא להבין מה משמעות שאלת החטופים עבור הציבור הזה שמבטיח זעם אבל יש בו ייאוש. עבורם זה הנסיון האחרון לדעת האמנם המדינה הזו היא עדיין המדינה שלהם. האם עדיין אנחנו, הדתיים, המסורתיים, הימין, מוכנים לכוף את ערכינו ואת תקוותינו כדי לחלצם מתהומות הייאוש ולהעניק להם תקווה כפי שהם מבינים אותה.

הייאוש הזה, לפחות כפי שנראה כעת, איננו עתיד להתפרץ בזעם. חלק קטן יעזוב את הארץ, מפני שהוא יכול. האחרים ילכו ויתכנסו במקומות המחיה המעטים שעוד נותרו להם ויילכו ויסתגרו. כבר עתה חלק ניכר מהשירות הציבורי והרפואי מוחזק בידי ציבור דתי וערבי. מגמה זו של נסיגה מהשירות הציבורי תלך ותתחזק, כך שבעוד מספר שנים שאלת מינוי השופטים תעלם, מהסיבה שהשמאל החילוני לא יציג מועמדים לשפיטה, ואפשר לראות ביטוי למגמה זו כבר עתה בבתי משפט השלום. רובו המכריע של הצבא הקרבי חובש כיפה ומגדל פאות לתפארת. ועדיין עלינו לשאול, האם אנו רוצים בכך, האמנם טוב למדינת ישראל שיפסיקו לשיר בה אביב גפן ויזמרו רק יהונתן רזאל.

לא. להבנתי, סוף הציונות החילונית, לא תהיה פריחתה של ציונות דתית. אתחלתא דגאולה ניזונה משני כוחות הפוכים ומנוגדים, ממזיגה של ישן וחדש, של מסורת ומרד. מזיגה שלפעמים נוצרה בסערה ובמערבולת, אבל יצרה כאן משהו שהוא חדש וישן. היא הצמיחה את ש"י עגנון ואת יהודה עמיחי. את הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי, את התעשיות הביטחוניות, מערכת הרפואה ואת חברות הסטרט-אפ, כמו גם את ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה. כל אלו גילויים של אותה סערה-מזיגה של הכוחות המפעמים באומה. את המזיגה הזו אסור לנו להפסיק. היא התקווה והיא הגאולה.

הכותב הוא מרצה במכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה