אנחנו בסיומו של יום טעון במירון. מרגיש צורך לחדד כמה תובנות בסיסיות. מדגיש מראש: בפוסט הזה לא אצא טוב עם אף צד. אבל אציג כאן מציאות מורכבת שאותה למדתי מהיכרות מעמיקה.
בניגוד לקונספירציה - את הסכנה הביטחונית אף אחד לא יצר בכוח. הר מירון מטווח על ידי חיזבאללה. היו נפילות בהר. מי שמתכחש לכך מוזמן לבקר אצל משפחות שכולות מהצפון ולברר האם מדובר בסיפורי מעשיות או במציאות בטחונית מורכבת.
זה לא רק איום הטילים. זמן ההתגוננות עומד על 25-30 שניות. כשנמצאים בהר מאות אלפים בצפיפות - די באזעקה אחת שהייתה יוצרת מנוסת קהל אדירה בשביל שאסון מירון היה חוזר על עצמו בכפולות ח"ו. בפגישות עם פיקוד העורף נאמר שישנן התרעות ממוקדות, ועל יכולת טיווח מדויקת. ב"ה שהתחזיות האסוניות לא התממשו, אבל אם חלילה אסון היה קורה - מי היה לוקח על עצמו את האחריות?
משכך, הבנת השלטונות הייתה - שאי אפשר לקחת אחריות על קיום הילולה במתכונת רגילה. השלטונות דרשו - סגירה מוחלטת. אין יוצא ואין בא ואין זכר להילולה.
כאן נכנסו לתמונה השר הממונה מאיר פרוש, והפרויקטור, יוסי דייטש. עבודתם הייתה לתווך בין הבנת הסכנה הביטחונית, לבין הרצון שבכל זאת יהיו אירועים סמליים, ייערכו שלוש ההדלקות (חסידים, ספרדים ודת"ל), ותהיה נוכחות סמלית של מתפללים עם זיקה למירון - אדמו"רים עם קביעות, משפחות אסון מירון ובעלי זיקה אחרים.
כאן המקום לגילוי נאות: אני אישית רציתי מאוד לעלות - ולא קיבלתי אישור. היה איזה רישום של עיתונאים. לא נרשמתי, ופשוט לא עליתי. התבאסתי מצד אחד, אבל שמחתי להיות חלק מהכלל. לא לחצתי ולא עליתי בכוח. מה שטוב להמוני עמך בית ישראל, טוב לכולנו.
השר, הפרויקטור ואנשיהם עבדו חודשים רבים בניסיון להיערך ליום הזה: א' - במציאות חלופות (קבר שמעון הצדיק שתקתק נפלא). ב' - בדאגה לאירועים מצומצמים על ההר (כאמור, המחשבה הראשונית הייתה שלא יהיה כלום. רצו לרתך את הציון וסביבותיו). ג' - בהסברת הסכנה. היה קמפיין מסודר, עלו לאדמו"רים וניסו לפעול כדי שהציבור יבין וישתף פעולה.
ואכן, רוב רובו של הציבור נשמע להוראות. אירוע שבכל שנה עולים אליו לפחות 350,000 איש, הכיל השנה - למרבה הצער - פחות מ-10,000.
כעת אנו מגיעים לאלה שבכל זאת עלו. בסדרת ציוצים שפרסמתי - ניסיתי לתווך לציבור שלא מכיר את עולמם השונה של אלו שלא מסוגלים לחשוב על ל"ג בעומר ללא מירון, ויהי מה. בשבילם מירון זו סיבה למסירות נפש. נסכים, לא נסכים, זו המציאות. אני מבין את זה בבסיס - גם אני אכלתי את הלב היום - אבל הבנתי שאין ברירה וזה המצב. יש כאלה שהתעקשו לא להבין.
אני נוהג לדמות את הר מירון להר הבית: בשני המקומות יש כמיהה עמוקה ואינסופית, שמולידה הר של קונספירציות, חשדנות ורגישות גבוהה. מה שלא תעשה, מה שלא תגיד, אף פעם לא תצא טוב. מול זה נדרשת בעיקר תבונה.
כאן אנחנו מגיעים למשטרה. אין לי שום מילה טובה לומר על השוטרים האלימים, שנראה כי ניסו לפצות את עצמם על הכישלון בהדיפתם של אלה שהצליחו להיכנס, ולכן הרביצו, היכו, הטיחו זקנים ונשים ארצה והתנהגו בחייתיות ברברית.
השיא היה בהטחתו האכזרית ארצה של הרב אברהם קרויזר - גילוי נאות: שכן של הוריי, אותו אני מכיר מקטנות. אלו פראי אדם, ואסור לנוח ולשקוט עד שלא יושעו לצמיתות מהמשטרה ואף יועמדו לדין. טוב עשה השר בן גביר שהודיע על השעיה ופתיחת בירור.
תפקיד המשטרה היה לעמוד בצמתים ולדאוג שלא יהיו הסתננויות מסוכנות. אלה שממילא הסתננו והגיעו להר - ממילא נמצאים שם. מה התועלת בלהרביץ להם? מה העניין להפעיל כלפיהם אלימות? צריך היה לדאוג שיתפללו ויחזרו הביתה בבטחה. זה לא מה שהמשטרה עשתה בחלק מהזמן: היו מכות ואלימות, וההרגשה הייתה שמדובר בפריקת יצרים. הייתה גם אלימות נגדית מצד קומץ שזרק חפצים. גם את זה צריך לגנות.
חיכוך של משטרה עם חרדים אף פעם לא נגמר טוב. בתפילה שבל"ג בעומר תשפ"ה המלחמה תהיה מאחורנו בעז"ה - צריך לחתור למודל של השנה שעברה (תשפ"ג-2023): סדרנים חרדים מהיישוב הישן שאמונים על הסדר תוך ויסות נכון ואחראי של הקהל, ללא נוכחות של שוטרים בשטח. זה תקתק יפה בשנה שעברה ואין סיבה שזה לא ימשיך לעבוד לאחר המלחמה.