
בעוד מדינה שלמה מנסה לעכל את מראות האימה של הצפון הבוער ואת הפרסומים על מותם בשבי של ארבעת בני ניר עוז, בעודנו מתהלכים נבוכים ותוהים אם אמנם ריבוניים אנו עדיין בארצנו הפצועה המדממת, בוצע בכנסת באור צהרי אתמול, בתוך אולם ירושלים, פיגוע ריבוני מסדר חדש.
פיגוע שיו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, כשל להבין מבעוד מועד את משמעותו וכשל לבלום אותו.
בעת שבנינו מוסרים את נפשם בחזית, ושגרירינו מנהלים ברחבי העולם ובאו"ם קרב בלימה עקוב מדם ומאנטישמיות נגד הקמתה של מדינה פלסטינית, יוזמת טומאה סלימאן באישור יו"ר הכנסת, כנס חתרני הנושא את השם: 'הכרה במדינת פלסטין: למה עכשיו?'. לשפשף את העיניים ולא להאמין!!
ובאמת למה לא להכיר עכשיו במדינה פלסטינית? למה לא עכשיו אם יו"ר הכנסת מטעם מפלגת השלטון נרדם בשמירה? אם לאהרון חליוה מותר, גם לאמיר אוחנה! למה לא עכשיו, כשהקהיליה הבינלאומית בוגדת במחויבותה ההיסטורית לנצחיותה של המדינה היהודית שקמה מעפרה של אושוויץ? למה לא עכשיו אם ההונאה האמריקנית כופה עלינו עסקת כניעה בערב שבת אחרי כשלון ההונאה המצרית?
למה לא עכשיו אם טחנות אי הצדק בהאג ממילא חרצו את דיננו, וגם הן אגב תמיד דקה לפני כניסת השבת? למה לא עכשיו אם כדור השלג האירופי מגלגל פתיתי הכרה במדינה פלסטינית שיהפכו בקרוב למפלצת טרור פלסטינית דו-ראשית? למה לא עכשיו כשהעולם עושה יד אחת להוציא את מדינת ישראל למכירת חיסול?
כך אמנם, ההזדמנויות הבינלאומיות וחולשת הרוח של ההנהגה שלנו מִלאו את ריאותיהם של הסוסים הטרויאנים בכנסת בחמצן חדש והם מיהרו לרכב עליהם ולשעוט לתוך אולם ירושלים, לא כדי לשאול 'למה עכשיו' אלא כדי להשפיל ולבזות את כבודנו הלאומי שנטחן עד דק בהאג ובאו"ם.
חה"כ צבי סוכות הגיע לזירה כדי למחות ולהציל משהו מן הכבוד הלאומי שנרמס, אך זכה לרקטות של נאצות ורעל מפי טומאה סלימאן: 'תשפיל את עיניך לפני שאתה מדבר איתי... תוריד את ידיך המגואלות בדם... אל תראה את ידיך עם הדם עליהן פה...זה כנס מכובד, זה כנס למען שלום... אתה לא יכול להתנחל גם בכנס הזה...' האמת היא שהמקום נראה באותם רגעים פחות כמו כנס ויותר כמו שלוחה של בית הדין בהאג. זה לא היה כתב אישום אישי לצבי סוכות. זה היה כתב אישום לכל יהודי, בתל אביב כמו ביצהר כמו בניר עוז. כולנו מתנחלים, כך הרי גילו לנו שליחי החמאס בשמיני עצרת את הסוד שחֵלקנו, ידע ממילא כבר קודם.
מי שצפה במחזה המבעית של כנס התועבה שנטלו בו חלק, אחמד טיבי ואימאן ח'טיב יאסין שאיימה מצידה כי 'כל עוד לא יהיה טוב לפלסטינים בגדה ובעזה לא יהיה טוב לאזרחי ישראל', וביחד עם יתר חברי סיעותיהם מחאו כפיים בחדווה להשפלתו של צבי סוכות, יכול היה לחוש את ניחוח הבטחון העצמי ותחושת הבעלות הערבית המתחדשת על סמלי השלטון היהודיים.
תחושת בטחון עצמי ובעלות שהזכירה את ימי הזוהר, הבטחון העצמי ותחושת הבעלות השלטונית של וואליד טאהא כיו"ר ועדת הפנים בכנסת בתקופת ממשלת השינוי, ומנהגו להשפיל ולבזות ח"כים יהודיים ולסלקם מן הדיונים. גם בזמן אמת היה ברור לצופים בסצינות ההשפלה הלאומית של חברי הכנסת, כי הייתה להן תרומה משמעותית לשחיקת ההרתעה התודעתית של האויב מפני ישראל וזיהוי חוסנה הלאומי כנמר של ניר.
הרהבת העוז של אויבינו שזכו מן ההפקר הבג"צי בתואר 'חברי-כנסת', לקיים אתמול בתוך מעֵי השלטון כנס שכל מהותו חתירה נגד המדינה בזמן מלחמה, השפלה וביזוי לאומיים וניצול חולשתנו הבטחונית, מחדדת את שאלת הרלוונטיות של המפלגות הערביות הקיימות ביום שאחרי המלחמה או אף קודם. נראה כי מעולם התשובה לכך לא הייתה בהירה יותר: אין למפלגות הערביות הקיימות היום בכנסת רלוונטיות לערבים. כל שכן ליהודים.
בהקשר זה יש לקחת בחשבון את החלטת רשות התאגידים שאישרה את תמיכתן הכלכלית של עמותות רע"מ בארגון הטרור החמאסי והורתה על פירוקן. ברי לציבור כי חובתה של הפרקליטות לפעול להוצאתה של רע"מ אל מחוץ לחוק, ואגב גם את חד"ש, תע"ל ובל"ד העונות לקריטריונים של סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת. כל המפלגות הערביות הקיימות קוראות במצען הרעיוני לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. ואולם, ספק אם ניתן לסמוך על בג"צ שמתעקש בשם אלוהי הדמוקרטיה השוויונית להכשיר אותן בכל עתירה מחדש.
אם כך כיצד ניתן לעקוף את הכשרת בג"צ? התשובה היא כי אכן ניתן. יש לבג"צ אמנם חזקה על החוק הפורמלי אבל אין לו חזקה על נורמה פוליטית לא כתובה. חובתן של המפלגות הציוניות היא להטיל טאבו פוליטי על שותפות מסוג כלשהו עם מפלגות ערביות התומכות באויב, רעיונית או כלכלית, בזמן מלחמה ובעתות שגרה.
מפלגות אלה ממילא לא זוכות באמון ציבורי בשיעור גבוה: רק חמישים אחוז ממיליון וקצת בעלי זכות הבחירה במגזר הערבי מצביעים למפלגות הערביות, וגם הישג זה מיוחס לרוב להצלחות של קמפיינים אגרסיביים או הסתה פרועה נגד הימין. הפיזור בין המצביעים מראה כי כל אחת מן המפלגות זוכה למידה זניחה יחסית של אמון הבוחרים הערבים. רע"מ זוכה לרוב בארבעה מנדטים ובבחירות האחרונות הגיעה ככל הנראה לשיא כוחה (עד ה-7 באוקטובר שיעור תומכי שתי התנועות האסלאמיות עמד על כ-25% מכלל החברה הערבית בשתיהן גם יחד ). חד"ש זוכה לארבעה עד חמישה מנדטים ושלושה עד ארבעה מנדטים ביום טוב מתפזרים בין תע"ל ובל"ד.
מידת האמון הנמוכה ממילא שיש לאזרחים הערבים בהנהגה הערבית הארצית, עשויה לשמש מנוף בידי ההנהגה הציונית לטפח את הנהגת השלטון המקומי במגזר. מנהיגים ציוניים צריכים לתגמל רשויות מקומיות ערביות שנמנעות משיתופי-פעולה עם הנהגה פוליטית בדלנית עוינת, מתנהלות באופן חוקי ומקיאות מתוכן גורמי פשיעה פליליים ולאומניים. ההנהגה הציונית צריכה להקים ציר עוקף להנהגה הערבית הבדלנית באמצעות חיזוקה של ההנהגה המוניציפלית ושל תרבות שלטון מקומי בריאה.
ראשי רשויות שיוכיחו את עצמם יוכלו להתקדם לזירה הארצית בבוא היום ויזכו לאמון הציבור. האזרחים הערביים מצידם יבינו עד מהרה כי אין טעם בהצבעתם הארצית ויצמצמו את השתתפותם הפוליטית שתורמת להנצחת הבדלנות הערבית.
אחרי טבח שמיני עצרת ועל רקע המהלכים הבינלאומיים להעניק פרס מדיני מתועב לטרור הערבי, מדינת ישראל חייבת להשיב לידיה את השליטה על הגיס הערבי הפנימי באמצעות דה-לגיטימציה פוליטית למפלגות ערביות בדלניות החותרות תחת קיומה כמדינה יהודית, מיטוט הציר הבדלני ויצירת ציר חלופי עוקף, שמכוון לראשי השלטון המקומי במגזר. זה מהלך שדורש מההנהגה הציוני עבודה והשקעה ממושכת בטיפוח האמון עם ראשי הישובים הערבים אך קיים יסוד סביר להניח ששיעורי ההצלחה שלו יהיו גבוהים ויביאו בסופו של דבר להדחת ההנהגה הארצית.