מודע עד מאד למשמרתו

נוף מרהיב של מדבר יהודה נשקף מאביגיל שבהר חברון. בראשית השבוע התכנסנו שם, לחגוג את חנוכת הישובים עשהאל ואביגיל.

שם, אל מול הנוף הזה, קיבלתי את הידיעה על השר לשעבר דוד לוי, שהלך לעולמו. היה זה כל כך סמלי בעיני, שדוקא בפתחו של השבוע הזה הוא נפרד מאתנו, אל עולם שכולו טוב. דוקא בפתחו של השבוע של יום ירושלים ויום חברון, בשבוע של ראש חודש סיון, בשבוע שנפתח עם הודעת הנשיא ביידן, וממשיך עם הלחץ מבית ומחוץ ללכת על מתווה שזכה לכינוי "מתווה נתניהו" ואינו אלא מתווה אסוני של כניעה ונסיגה, בשבוע בו כל שר בממשלה מרגיש את כובד האחריות ההיסטורית המונחת על כתפיו.

כמה נכון היה להיזכר בפתחו של השבוע הזה, בדמותו של שר שפעל מתוך תחושה טבעית ועוצמתית של כובד האחריות הזו, וזכה להטביע חותם של ממש בהיסטוריה של מדינת ישראל.

התבוננתי על הבמה המאולתרת ממנה ירדתי זה עתה, הבמה שהוקמה באביגיל לכבוד האירוע המשמח, ונזכרתי בבמה המאולתרת עליה עמד ונאם בהתלהבות שר השיכון דוד לוי, בחנוכת שכונת אברהם אבינו בחברון, השכונה שהוא הקים, השכונה שלי בה אני גרה עד היום. כמה אומץ וכמה נחישות צריך היה באותם ימים כדי לבנות שכונה יהודית בלב מה שנהוג היה לכנות אז "עיר ערבית".

מנין קיבל השר דוד לוי את הכח לעשות זאת? זמביש, שישב לצדי, חזר ואישר באזני את הסיפור המופלא ששמעתי פעמים רבות קודם: אמו של השר דוד לוי ביקשה ממנו לפני מותה לבנות את עיר האבות. נאמן למצוות כיבוד אם, ביצע שר השיכון דאז את הבלתי-אפשרי כמעט, אל מול כל המתנגדים והחוששים, דחף את החלטות הממשלה בנושא, את חוות הדעת המשפטיות, ואת הביצוע הלכה למעשה, לרבות תיקצוב הבניה. בהובלתו, החלום הבלתי-יאומן הפך למציאות: בניינים חדישים נבנו על חורבות הרובע היהודי העתיק, ומשפחות יהודיות (ואנחנו ביניהן) קיבלו אפילו את הרשות לרכוש בית בעיר האבות.

היום ברור לכל בר-דעת, שההחלטה לבנות את חברון שינתה את פני ההיסטוריה של מדינת ישראל. אז, בשנת תש"מ (1980) – מי יכול היה לנחש שיגיע הסכם אוסלו? שכל הערים הערביות ביו"ש ימסרו לרשות הפלסטינית? שמקומות קדושים כמו קבר רחל בבית לחם, וקבר יוסף בשכם, ובית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו – יהפכו ל"איים" בתוך ערים המסורות לשלטון זר?

שכל "עיר פלסטינית" כזו תהפוך למורסה של טרור שצה"ל נדרש למבצע מיוחד כדי להיכנס אליה? מי יכול היה לדעת אז, שהעובדה שבחברון יש ישוב יהודי תייצר סדק ראשון בהסכמי אוסלו הארורים, תשמור על מערת המכפלה כמקום אליו יכול כל יהודי להגיע ברכב וברגל, בכל יום ובכל שעה משעות היממה, בבטחון מלא? שאוטובוסים ישראלים יכנסו אל תוך העיר הזו בכל שעה משעות היום והלילה? שכמיליון מתפללים ומבקרים יהודים מהארץ והעולם יגיעו אליה מידי שנה, עשרות אלפים יגדשו את רחובותיה בכל "שבת חיי שרה", וחשוב מכל: שלמרות אוסלו, צה"ל יפעל בה, בכל מרחבי העיר, גם בחלקים שכן נמסרו לרש"פ, באופן יומיומי ולא ב"מבצע מיוחד", משום שלנוכח הנוכחות היהודית המוגברת הזו פשוט אי אפשר אחרת?

אין דין חברון כדין ג'נין, טול כרם, ושכם – משום שיש בחברון ישוב יהודי. כמה פשוט וכמה נכון. איזו החלטה היסטורית זכה השר דוד לוי ז"ל להוביל, ואיזה כבוד עושים עכשיו בשמים לשר שבנה את עיר האבות, וחידש את ימיה כעיר הבנים...

את ההחלטה ההיסטורית השניה קיבל דוד לוי עשרים שנה לאחר מכן, בשנת תש"ס (2000), בעת שכיהן כשר החוץ בממשלת ברק. הימים ימי המשא-ומתן המדיני שניהל אז ראש הממשלה אהוד ברק, שותפו הפוליטי של לוי לסיעת "ישראל אחת". בעשר אצבעותיו בנה השר דוד לוי את מעמדו הפוליטי, לאחר שהתנתק מהליכוד, הקים את מפלגת "גשר", ויצר שותפויות פוליטיות חדשות שיכלו לאפשר לו מעמד בכיר ביותר. כמי שיצג בגאון, בראש הפירמידה הפוליטית, את בני עדות המזרח, יכול היה השר לוי לומר לעצמו יום יום, בסיפוק ניכר, שהתקיים בו "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", ומובן, שכל ויתור על מעמד זה היה עבורו לא פשוט כלל. והנה, נקלע למצב בו שותפו הפוליטי החדש מנהל משא ומתן שמטרתו המוצהרת "הסכם קבע" עם הרשות הפלסטינית, והקמת מדינה פלסטינית תוך חלוקתה של ירושלים בירת ישראל. זה היה השלב בו קיבל השר החלטה אמיצה ונחושה, החלטה של פרישה.

"מדובר בדברים הנוגעים לנפש האומה" – אמר לוי במעמד ההתפטרות מן הממשלה – "יוצא שאנחנו, לראשונה, היינו מוכנים ללכת לחלוקה ממש של ירושלים" – אמר, והוסיף: "אי אפשר להיות שר בממשלה, ולעשות דברים שאה מתנגד אליהם". שוב זכה דוד לוי לעצב את פני ההיסטוריה של מדינת ישראל, שרק בחלומות הבלהות אפשר להעלות על הדעת מה היה עולה בגורלה לו הסכים לבקשתו של ברק לטוס אתו לפסגה בקמפ דייויד, או לפחות להישאר בממשלה ולתמוך במהלכיה.

התפטרותו של דוד לוי מהתפקיד הנחשק של שר החוץ, תפקיד אליו הגיע בעמל פוליטי רב, בזכות ולא בחסד, סללה את הדרך לפיזור הכנסת ולסוף דרכה של הממשלה שהיתה אולי המסוכנת בתולדות ישראל, והיתה נדבך משמעותי בכשלון יוזמת ה"שלום" המסוכנת של אהוד ברק. לי אין ספק, שבעולם האמת מקבל השר דוד לוי שכר על הפרישה לא פחות מכפי שקיבל שכר על הדרישה.

על המילים "ושמרו את-משמרתו" המתייחסות בפרשתנו לשבט לוי, אומר רש"י: "ושמרו את משמרתו – כל מינוי שהאדם ממונה עליו ומוטל עליו לעשותו קרוי "משמרת"... כמו שאמרו בבגתן ותרש... וכן משמרות כהונה ולויה" – מורגל הוא שבט לוי, מאז ומעולם, למשמעותה המלאה של "משמרת", הנושאת עמה אחריות כבדת-משקל. גם השר דוד לוי ז"ל היה מודע עד מאד למשמרתו, לתפקיד שמוטל עליו, ולאחריות העצומה שהתפקיד נושא בחובו, הן במה שמוטל עליו "לעשותו", והן במה שאסור בשום אופן לתת לו יד. ומתוך הכרת כובד האחריות של המשמרת, זכה גם לממש אותה באופן שהותיר חותם היסטורי.

"אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" – שרנו היום בתפילת ההלל של ראש חודש. אין ספק שהפסוק הזה התקיים בשר דוד לוי באופן המובהק ביותר. אשרי מי שזכה להציב אבני-פינה ואבני-דרך משמעותיות כל כך בתולדות האומה