סרן (במיל') ישראל בן שיטרית, סמ"פ בחטיבת אלכסנדרוני, שנפצע בחאן יונס לפני כחודשיים וחצי התארח באולפן ערוץ 7 וסיפר על התחושות האישיות שלו אחרי ששמע על המבצע לשחרור ארבעת החטופים מידי חמאס בעזה.
"פתחתי את הטלפון במוצאי שבת ומיד התחלתי לבכות בכי מרגש מאוד. זו הייתה המשימה שלנו, נכנסנו לעזה והקרבנו הכול כדי להחזיר את הביטחון למדינת ישראל ולהחזיר את החטופים. לצד העצב העצום על מותו של ארנון זמורה ז"ל, גיבור ישראל אמיתי, השמחה היא אדירה ומדהימה והתחושה היא שהאחדות הישראלית חזרה", משחזר בן שטרית.
הוא מוסיף כי "התחושה המדהימה של האחדות הישראלית שליוותה אותנו החל מה-8.10 ולכל אורך הדרך, נעלמה לאיטה בחודשים האחרונים וזה דבר שכואב מאוד לכולנו. השמחה והבכי אתמול, היו גם על החזרה של החטופים, וגם על חזרת האחדות הישראלית כפי שכולנו חשנו אותה".
"בשדה הקרב יש אחדות מלאה - כל הזמן. בעזה אין לא ימין ולא שמאל. אין מחלוקות. ברגע שלובשים את המדים לא משנה מהיכן הגעת או מה דעותיך והאחדות היא מדהימה. לצערנו, ברגע שאתה חוזר לשטח ישראל, אתה מגלה שלפעמים הדברים הם קצת אחרת", מדגיש בן שטרית.
הוא חוזר לרגעים שהובילו לפציעתו שבהם הפגין גבורה עילאית. "אני כאן בנס גדול. ב-31.3, טיל נורה לתוך בית וחצה אותו מקצה לקצה. שני לוחמי אגוז נהרגו ו-16 נפצעו. אנחנו קיבלנו משימה להגיע למקום שממנו נורו הטילים ולבצע טיהור כמו שצריך. בשש בערב אנחנו מקבלים משימה להמשיך עם הכוחות. אני יורד מהבית וכשאני יוצא אני רואה RPG מגיע לכיוון שלי. ובראש שלי אני אומר לעצמי שהסיפור שלי נגמר".
"בשבריר שניה של מחשבה, אני חושב שאולי זה טעות, וירי שלנו. מהר מאוד אני מבין שזו התקלות עם מחבלים ואני שומע ירי של קלאצ'ניקוב. מהפיצוץ אני עף שמאלה ומרגיש שחטפתי בצד ימין. אני חושש שהמחבלים יירו שוב ואני זוחל אל בין שתי 'אכזריות'. אני מאבד את ההכרה ומרגיש כאילו מישהו נגע לי בכתף והעיר אותי. אני קולט שאין אף אחד בסביבה שלי - אולי זה היה מלאך או בת קול", הוא ממשיך ומתאר את הרגעים הקשים שעברו עליו.
"אני מבין שאני בין שתי 'אכזריות' מלאות תחמושת, גז ודלק ומנסה להימלט מהם ומחליט לזחול לבית הקרוב שבו נמצא צוות של צנחנים. הם חושבים שאני המחבל בטעות. עם כל הלחץ ועם כל הבלבול אני צועק 'חטיבת אלכסנדרוני' והם מיד מבינים שאני מצה"ל ונוצרים אש ממש לפני שהם יורים עלי".
"חייל שלי מגיע ואומר לי שאני חייב ללכת לרופא. אני אומר לו 'זה לא הזמן', עומד איכשהו על הרגליים ומחליט לצאת החוצה. אני רואה את נדב כהן שהיה שרוע על הרצפה במצב לא טוב. הלוחמים לא יוצאים לחלץ מחשש שיחטפו אש. אני מחליט לצאת אל נדב, תופס אותו ברגליים והמחבלים מחדשים את הירי. אני קורא לעוד חייל ואנחנו מחלצים אותו יחד ואז מגיעים אנשי 669 שמזמינים את ההליקופטרים ומשם אני בבית החולים סורוקה", מספר בן שטרית.
כשהוא נשאל למצבו כיום עונה הקצין: "אני מצוין, ברוך השם. יש לי פציעות פיזיות, אבל אני באמת אומר ברוך השם כי היה לי נס גדול. אני מסתכל על הכל בפרופורציות הנכונות. אני נמצא עכשיו במציאות אחרת, במלחמה אחרת, אמנם לא בעזה, אבל במלחמה לחזור לשיקום כמו שצריך, לחזור ללכת על הרגליים כמו שהייתי רגיל פעם ולחזור לזכות בזכות לשרת את המדינה".
בן שטרית שב ומדגיש את חשיבות האחדות ומציין איך הוא חש אותה אפילו במחלקת השיקום. "זה מדהים מה שקורה במחלקת שיקום. אנשים מגיעים מכל הארץ, מכל העולם, מכל הגוונים, כדי לקחת חלק ולתרום, לשמח, לעודד ולתת קצת. זה מדהים לראות את עם ישראל בכל מקום - שרוצה להיות חלק - ומבין שלכל אחד יש משימה במלחמה הזאת. יש כאלה שיש להם משימה בשדה הקרב, כאלה שיש להם משימה שהם באים לשמח חיילים, ויש כאלה שמתנדבים בבסיסים של צה"ל".
"אנחנו צריכים להראות שעם ישראל זה עם מיוחד. יש רוח מדהימה בעם ישראל ואין כמוהו. רק אתמול ראינו שלוחמים מוכנים להקריב את הנפש שלהם, את החיים שלהם, במשימה הרואית במבצע הכי מסוכן שיש, ועושים את זה פעם אחר פעם. עלינו להראות לעם ישראל את מה שקורה באמת בשטח, בעזה, במחלקת שיקום ולא מה שקורא ברשתות ובתקשורת. שעם ישראל תומך לא רק בחיילים אלא גם זה בזה", הוא אומר.
האם מטרות המלחמה ריאליות לדעתו? "יש אתגרים בלחימה אבל אנחנו צריכים להסתכל על מה שקורה באמת. עם ישראל נמצא במצב של אחדות וגבורה - ועלינו לתת להם את הרוח החזקה. ברגע שיחושו את הרוח הזו - זה ישפיע גם על המלחמה. עלינו לשדר, גם לאויבים שלנו, שאף אחד לא ישבור אותנו - וגם למקבלי ההחלטות שלנו שיש לנו רוח אדירה".
לפני הפעילות בעזה שירת בן שטרית בגבול הצפון והוא קורא לקובעי המדיניות לצאת למתקפה נגד חיזבאללה. "מה שקורה בצפון זה היכולת שלנו להבין שאנחנו צריכים לנצח - לא להגן. ארבעה חודשים היינו בקרב הגנה וכעת אנחנו צריכים לבצע התקפה. אנחנו חייבים את זה גם למדינת ישראל וגם לתושבי הצפון. כי האויבים רואים שברגע שאנחנו טיפה מורידים רגל אחורה, הם שמים רגל קדימה. אנחנו נשים את הרגל קדימה - וכך ננצח".
