רגע לפני חודש הקריאה ההולך ומסתיים, אני קופצת על העגלה ורוצה לספר על שלושה ספרים שקראתי לאחרונה. שניים שיצאו ממכבש הדפוס השנה, ואחד שראה אור לפני 16 שנים.
את שלושתם קראתי בלגימות גדולות. כשהספרים נערמו יחד על שולחן חדר העבודה שלי וחיכו שאכתוב עליהם, שמתי לב שכולם נכתבו בידי נשים, ועוסקים בנשים ובעולמן. זה לא בכוונה, כך יצא, אבל גברים - גם אתם מוזמנים לקרוא.
בכל פעם מחדש אני נפעמת מכוחן של המילים. מהיכולת שלהן לברוא עולמות חדשים בצירופן זו אל זו. היכולת להפיח חיים בדף, להגביר את הדופק של הקורא, לגרום לו לחייך ולהביא אותו לידי התרגשות, עצב או פחד. כל כך הרבה סופרים, כל כך הרבה ספרים, והם שונים זה מזה ולא חוזרים על עצמם, ממש כמו האנשים שמהלכים בינינו. פלא.
בשנים האחרונות הספרים נדחקים קצת מפני הסלולרי וזה חבל. בטח בשנה כזאת, יש לספרים כוח של ממש לקחת אותנו מהמציאות העכשווית ולטעת אותנו, ולו לכמה רגעים, במקום אחר, בעולם אחר. לפעמים הוא יעורר מחשבה, השראה או לימוד, לפעמים הוא רק יעניק בידור ואוורור וגם זה טוב. בקיצור, תקראו. זה עדיף מעוד כותרת מדאיגה ולאו דווקא אמינה באתר חדשות מזדמן.
שלושת הספרים שונים זה מזה מאוד. אומנם כולם נוגעים בנאמנות ובמשפחה ובחברות טובה, אבל הסיפורים מושכים לעולמות שונים, כמו שרק ספרים טובים יכולים לעשות.
לחדש אחרי 400 ספרים
גם בגיל 74 ואחרי 400 ספרים מצליחים שכתבה לילדים ולמבוגרים, גלילה רון פדר מצליחה לחדש. הפעם, לראשונה, היא מוציאה מתחת ידיה רומן היסטורי בשם 'הכלה האחרת'. העלילה, או בעצם עלילות שנשזרות זו בזו, מתחילה בשנת 1870. במרכזה חמש דמויות נשיות יהודיות: גיטל שנולדת וגדלה בתחום המושב שבאימפריה הרוסית; מינה גיסין, שנולדת וגדלה באימפריה האוסטרו-הונגרית; סוניה גוטמן, שנולדת וגדלה באודסה שבאימפריה הרוסית; סולטנה מויאל, שנולדת וגדלה בתטואן שבמרוקו; ורחל עראקי, שנולדת וגדלה בצנעא שבתימן. כולן צעירות המיועדות להינשא. כל אחת מתחילה את מסע החיים שלה באופן אחר, וכל אחת מתמודדת עם שאלות של זהות אישית, זוגיות, משפחה ומקומה כאישה. אישה אחת מרכזית שמחברת בין כולן היא האדמו"רית מלודמיר, חנה רחל וברמאכר, שדמותה בספר מבוססת על הבתולה מלודמיר. אישה אמיתית שרבות האגדות שסופרו עליה יותר מאשר העובדות.
הספר פותח חלונות מקבילים על חייהם של היהודים באותן שנים בתפוצות שונות, וזה מרתק. המנהגים, העקרונות, הלכי הרוח. כל אישה מתגלגלת עם המשפחה שלה למקומות שאליהם יהודים הגיעו באותן שנים. לניו יורק שבארצות הברית, לעיר הבין-לאומית אודסה, למושבה בארגנטינה וכמובן לארץ. הספר מרבה לעסוק בערגה לארץ ישראל, בחלומות ובהתנפצותם, באלה שבכל זאת התעקשו להגשים ושילמו על כך מחירים כבדים ובאלה שוויתרו ונסוגו. 'הכלה האחרת' דן גם במקומן של הנשים בבית ובחברה, וגם בשאלה מה מקומם של כוחות עליונים, האם הם אלה שצריכים להכריע בהתלבטויות קריטיות בחיים. אחת הדמויות שפחות אהבתי היא זו שמנצחת בסופה של העלילה. לא הזדהיתי עם הסוף הזה, אבל הוא לא הקהה את ההנאה מהספר. הוצאת מודן.
'הבת מפריז' של קריסטין הרמל מספר על חברות קרובה של שתי נשים צעירות בפריז של טרום מלחמת העולם השנייה. לג'ולייט יש משפחה כמעט מושלמת. יש לה בעל אוהב, שני בנים ובת מתוקה, וחנות ספרים שהיא עולם ומלואו. חייה של אליס אחרים. בעלה, האומן המפורסם אוליבייה, הוא אדם אנוכי מאוד. בתחילת הקשר ביניהם הוקסמה אליס מכך שאוליבייה בחר דווקא בה מכל הנשים, ושוכנעה שהוא מעריך את האומנות שלה, אבל מהר מאוד היא הבינה שהוא רואה רק את עצמו ואת חבריו ואילו היא שקופה ולא קיימת. אליס חווה בדידות גדולה עד שנולדת בתם מתילד, אז יש לה במי להתנחם. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אוליבייה מחליט להצטרף למחתרת ואיננו לוקח בחשבון את העובדה שהוא מסכן את אליס ואת מתילד. אליס נאלצת לברוח ומפקידה את בתה בידיה האוהבות של ג'ולייט. היא בורחת לכפר מרוחק, שם היא עוסקת בהצלת ילדים. מה שמחזיק אותה בימים ובלילות הוא התקווה שתזכה לראות שוב את מתילד.
משפחתה של ג'ולייט עוברת יחד את מלחמת העולם כמעט עד הסוף, עד שפצצה אחת מטלטלת את ההרמוניה והורגת כמעט את כולם. מכל משפחתה ניצלת רק ג'ולייט וילדה אחת. כשאליס חוזרת לפריז, לבתה היחידה, היא מוצאת שברים והרס. היא מנסה לשקם את חייה ובה בעת למצוא את מתילד. היא רוצה להבין מה בעצם קרה שם, ביום הנורא ההוא, אבל ג'ולייט לא נדיבה בתשובותיה ולא שומרת על קשר. עד שהאמת נוקשת בדלת, חיוורת אבל לא מתפשרת.
סיפור על חברות ועל נאמנות, על משפחה והורות, על אמת ושקר ועל שקיעה בעבר לעומת ההחלטה להמשיך קדימה. ספר נוגע ללב, לעיתים מציף, ומשקף תמונות אחרות של מלחמה. הוצאת הכורסא. מאנגלית: ניצה פלד.
'מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים' של מרי אן שייפר ואנני בורוז יצא לאור כבר לפני 16 שנה, אבל הוא ספר שכולו מתיקות ולכן לא יכולתי שלא לכתוב עליו. הספר, שהיה לרב מכר, הפך גם לסרט מצליח. ג'ולייט אשטון היא סופרת בריטית צעירה שכתבה טור שבועי על חוויותיה ממלחמת העולם השנייה בלונדון וטוריה אוגדו לספר. אהבתה הגדולה ביותר היא ספרים, והיא אפילו מוותרת על הארוס שלה לטובתם. אשטון שובת הלב מקיימת הרצאות על ספרה, ובמקביל מחפשת את מושא הספר הבא שלה, אך ללא הצלחה.
יום אחד מתגלגל אליה מכתב של אחד מחברי מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, שם מקורי מאוד למועדון קריאה, שמאגד בתוכו טיפוסים מעניינים ודמויות צבעוניות. אשטון פוסעת בעקבות החוויות של אנשי האי מימי מלחמת העולם השנייה. האי הזה, כמו איי התעלה האחרים, נכבש בידי הגרמנים במלחמה, ובשל כך המלחמה שחוו הייתה שונה מזו שאשטון הכירה. היה שם קשה יותר ועצוב יותר, רוב הילדים פונו מהאי לבריטניה ולסקוטלנד, ולתושבים לא היה מזון. אבל כל אלה גרמו להם להיות יותר יצירתיים, לחשוב זה על זה ולראות איך בכל זאת אפשר לשמור על הגוף ועל הרוח. הסופרת מתאהבת באי ובאנשיו עד הסוף הטוב. הספר מתוק ומשעשע וגם עצוב לפרקים, והוא חושף עוד פן באכזריותם של הנאצים (בלי להשוות למה שקרה לעם היהודי, כמובן). הסוף הוא שתי כפיות סוכר, אולי שלוש. התאים לי בדיוק. בהוצאת זמורה ביתן ומטר. מאנגלית: יעל אכמון.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***