"שלוחו של אדם – כמותו" – זו התשובה שהשבתי בראשית השבוע לשאלה: "מה העקרון הדתי שמנחה אותך בפעילותך כחברת כנסת וכשרה?". זה העקרון המנחה: "שלוחו של אדם כמותו".
אני שליחה, ועלי להיות נאמנה לשולחי, לאמונות ולעקרונות ולהבטחות שלשמן הם שלחו אותי לכנסת ולממשלה. והעקרון הזה, שמנחה אותו לכל אורך הדרך, הוא שהביא אותי להתערב רגע לפני ההצבעה בממשלה ולהציע שההחלטה תהיה שונה. היה זה למחרת יום העצמאות, הממשלה התכנסה כשברקע החלטת האו"ם לשדרג את מעמד הרשות הפלסטינית ולתת לה זכויות כמו למדינה, ובפני השרים הונחה הצעת-החלטה המבהירה את זכותנו על הארץ, ודוחה לחלוטין את החלטת האו"ם.
לכאורה, טקסט יפה וחשוב, אפילו קריטי, כי הרי בלעדיו עלולים לפרש את שתיקתנו – כהסכמה, חלילה. אבל ידעתי, שבכך אין די.
ביקשתי את רשות הדיבור והסברתי, שאל מול הטרור המדיני והמשפטי שהרשעות הפלסטינית מנהלת נגדנו, אסור לנו להגיב במגננה בלבד. חייבים לעבור להתקפה. ראשי הרש"פ מרשים לעצמם לפגוע בנו שוב ושוב בזירה הבינלאומית, ואף להסלים ולהחמיר את הפגיעות, משום שהם יודעים שהם חסינים, ולא יאונה להם כל רע. ואנחנו, אם נמשיך לעסוק במגננה בלבד – פשוט מזמינים את ההסלמה הבאה.
הדברים עוררו דיון חשוב בממשלה, ובסופו הוחלט "להקים צוות שירוכז ע"י ראש המל"ל, שיגבש המלצות לצעדי תגובה נגד הרשות הפלסטינית". זכיתי להיות חברה בצוות הזה, שלא הוקם כדוגמתו מעולם קודם לכן. זכיתי להיות שותפה לדיוניו, זכיתי להציע את העקרונות המובילים של מסקנותיו: גם סנקציות אישיות נגד ראשי הרש"פ, גם שינוי בנוגע לחלוקת השטח האוסלואידית (נטילת סמכויות פיקוח ואכיפה על אזורי "בי" ועל "השמורה ההסכמית"), וכמובן – גם התיישבות, ובענק (ישוב חדש על כל מדינה שהכירה ברש"פ, ועוד אלפי יחידות דיור בהתיישבות הותיקה), וזכיתי להמתין בליל אמש בדריכות לקבלת ההחלטה המלאה ע"י הקבינט.
כל כך סמלי בעיני שההחלטה התקבלה דווקא בערב שבת פרשת שלח-לך. בהחלטה הזו, אנו אומרים לאויבים שלנו: לא תכריעו אותנו! לא תכריעו אותנו לא בטרור רצחני, ולא בטרור משפטי, ולא בטרור מדיני, וגם לא בטרור כלכלי. עברו הימים, שהיינו בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם. אנחנו יודעים היטב מיהם אויבינו, ולא חוששים להבהיר להם מי אנחנו באמת. עברו הימים, שאמרנו "לא נוכל... כי חזק הוא ממנו". אנחנו יודעים, שאנחנו יכולים להם, יכולים לנצח אותם. עברו הימים ששאלנו "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת?". אנחנו יודעים היטב למה אנחנו כאן, יודעים ומודים על הזכות להיות כאן, ומוכנים להילחם עליה. כמה זקיפות קומה לאומית יש בהחלטה שהתקבלה אמש, כמה עצמאות יש בהחלטה שהחלה את דרכה במוצאי יום העצמאות, וכמה טוב שהיא התקבלה סוף סוף, אחרי שבועות שבהם אנחנו היינו עסוקים בדיונים לקידומה, והאויבים האכזריים שלנו היו עסוקים בהמשך צעדי הטרור המדיני, המשפטי, והכלכלי נגדנו.
ערב שבת פרשת שלח-לך, אנחנו זוכים להקים חמישה ישובים חדשים בארצנו: אביתר בשומרון, שדה-אפרים וגבעת-אסף בבנימין, חלץ בגוש עציון, ואדוריים בהר חברון. בעצם, לא אנחנו הקמנו אותם, אלא המתיישבים האמיצים שהעזו לעשות זאת למרות כל הקשיים והמכשולים, למרות שהרבה יהודים טובים ואוהבים הבהירו להם ש"זה לא ריאלי", למרות ששכניהם הערבים הבהירו להם במעשים שזה גם ממש "לא הומני" ובעצם מאד מסוכן, למרות החום ולמרות הקור ולמרות המחסור ולמרות אלף ואחד קשיים ומכשולים ופחדים ופיגועים, למרות הכל.
הגיבורים הללו עשו זאת מכח אהבתם היוקדת לארץ, מכח הפסוק הנפלא של פרשת השבוע שהתנגן באזניהם גם בשעות הכי קשות: "טובה הארץ מאד מאד", ומכח ההחלטה הנחושה של "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". למתיישבים האלה, ויחד אתם גם למובילי ההתיישבות ומנהיגיה (כן כן, אלה שקיבלו רק אתמול "סנקציות כלכליות" אכזריות בגלל אהבת-הארץ שלהם ופעילותם הברוכה למענה), שבלעדיהם כל זה לא היה קם ובוודאי לא היה ממשיך להתקיים - להם אנחנו זוכים להיות היום "רגל מסיימת" שמעניקה הכרה (וגם הוקרה) ממלכתית לפועלם, לישובם.
על מילותיו של משה רבינו בפרשתנו: "וראיתם את-הארץ מה-היא" כותב רש"י: "יש ארץ מגדלת גיבורים". כשאני מתבוננת בגיבורים האלה, שאנחנו זוכים לאשר היום את מפעלי-ההתיישבות שלהם, כשאני מקשיבה להם, מלווה אותם בדרך-החתחתים שהם עוברים כדי להקים עוד ישוב, בקשיים שהם מתמודדים עמם כדי להיאחז בו ולהרחיב אותו - ברור לי שאלה גיבורים שארץ ישראל גידלתם. אשרי העם שיש לו גיבורים וגיבורות כאלה, אשרי הארץ שגידלתם.
אנחנו זוכים, סוף סוף, גם להתחיל לרפא את הפצעים הכואבים שפוצעת הרשעות הפלסטינית באתרי המורשת שלנו, באיכות הסביבה של ארצנו, בפגיעות חוזרות ונושנות בחבלי הארץ שמסרנו לאחריותם והם פוגעים והורסים ושורפים ומזהמים. לא עוד נעמוד מנגד, אלא נחזיר את סמכויות האכיפה לעצמנו, ונסיים סוף סוף את המצב האבסורדי הזה שבו אנחנו רואים ממש מול עינינו כיצד פוגעים בכל היקר לנו, רואים ולא עושים דבר כי "זה שטח בי אז אין לנו סמכות". מהיום יש סמכות, נטלנו אותה במו-ידינו, בלי להמתין להסכמתם של אויבינו, והיא גם תופעל.
אנחנו זוכים להגן סוף סוף על "השמורה ההסכמית" – אותו חבל-ארץ מדהים ביופיו בפאתי גוש עציון, שמסרנו, בחולשתנו ובאיוולותנו, לרשעות הפלסטינית, במסגרת הסכמי וואי, מתוך "הסכמה" שהוא ישאר ללא כל בניה. כאילו שאפשר לסכם אתם משהו. בשנתיים האחרונות "השמורה ההסכמית" הזו הפכה לאתר בניה ענק, עיר של ממש נבנית שם, עם כבישים מסודרים ומדרכות-אקרשטיין, עם מגרשים-לבניה ועליהם וילות של איכות-חיים. ואנחנו? רואים ובוכים ומתנהגים כאילו אין לאל-ידינו להושיע. למה? כי חתמנו על הסכם. הרש"פ מתייחסת להסכם כפיסת-נייר, ואנחנו – בחרדת קודש. לא עוד.
ההחלטות שהתקבלו אמש הן דרמטיות משום שהן מייצרות שינוי גישה כלפי הרשעות הפלסטינית וההסכמים האומללים שנחתמו מולה. הם הכריזו כבר מזמן שחלוקת השטח לאזורי איי, בי וסי לא מחייבת אותם, אבל אנחנו המשכנו להיות מחויבים באדיקות לחלוקה האוסלואידית של ארצנו, ואפילו לפרשנות המחמירה של החלוקה הזו. לא עוד. גם לא עוד כפפות של משי כלפי ראשיה, שריה ויועציה של רשות הרשעה הזו. לאחר שנים בהן הם התייחסו אלינו בראש חוצות כאויבים, ואנחנו המשכנו לספר לעצמנו שמדובר בשותפים שצריך לחזק ולהיזהר בכבודם. הנה הוסרו המסכות, ואתן יחד גם כפפות-המשי. את המהלך הזה צריך להמשיך, והוא ימשך. ככל שהם ימשיכו להכות בנו, אנחנו לא נמשיך לתת את הלחי השניה, והכי חשוב: ניקח מהם בחזרה את כל מה שמסרנו להם בעוול ובאיוולת.
ההחלטות הן דרמטיות גם משום שסוף סוף זכינו לכך שתפיסת-העולם הזו, ששנים קראנו וזעקנו אותה כקול-קורא-במדבר, בזמן שממשלות ישראל כולן, גם ממשלות ימין, לא קיבלו אותה – התפיסה הזו היא עכשיו עמדת ממשלת ישראל כולה. זכות עצומה להיות חלק מהשינוי המשמעותי הזה, בשביל רגעים כאלה וצמתים כאלה, שווה לצאת לשליחות.