אודל וקנין, אמו של סמ"ר נחמן מאיר חיים וקנין הי"ד שנפל לפני כחודש וחצי בדרום הרצועה, מספרת בראיון לערוץ 7 על בנה ועל תחושותיה לנוכח הקריאות להפסקת הלחימה וחתירה להסכם עם חמאס.
"נחמן שלי היה ילד מדהים. רגיש מאוד. הייתה לו אהבת ישראל גדולה מאוד. הוא למד בישיבה תיכונית, יש לו סקיפר, שני כוכבי צלילה, סיים בגרויות בצורה מופתית והתגייס מיד לסיירת גבעתי בהצטיינות. נלחם בשבעה באוקטובר קודם בנחל עוז. שם הוא ראה את כל מה שקרה והוא הרגיש צורך לנקום על מה שנעשה לבנות ישראל שנאנסו ונרצחו, האנשים הילדים והתינוקות שנקשרו. הוא כתב על כך לחברה שלו ונכנס עם מוטיבציה".
"לנו הוא לא סיפר. בכל השירות הוא היה מגיע הביתה במצב רוח של ג'ובניק, נתן תחושה שהכול בסדר כדי שלא להדאיג אותנו, ורק בדיעבד התברר לנו באיזה סכנות הוא היה ואיזה דברים הוא ראה. סיפרו לנו על הלחימה שלו בחאן יונס, בשאטי וברפיח, שם זו הייתה הפעם האחרונה שהוא נלחם".
אודל מוסיפה ומספרת: "בחאן יונס הוא נפצע מפצמ"ר, יצא הביתה ואחרי בדיקות הוא לא הסכים להישאר ורצה לחזור לחברים שלו, אמר שהוא לא יכול להשאיר את החברים שלו בלחימה. כששאלתי אותו מה איתי, אני דואגת לך, הוא אמר שהוא הולך לשמור על עם ישראל וכששאלתי 'מה איתי' הוא אמר לי שגם אני חלק מעם ישראל והוא הולך לשמור גם עליי ועל האחיות שלו".
"הוא חזר אחרי פציעה כמו גיבורים רבים שלמרות שנפצעו חזרו, ובפעם האחרונה שהוא נכנס היה פיר באחד המבנים. הוא נכנס לפיר שהיה בו מטען, אחרי רחפנים וכלב שהוכנסו לשם. אחרי שהם נכנסו המפק"צ נכנס וזיהה מצלמה ואמר להם לסגת מיד, אבל הם לא הספיקו. בשנייה הזו המחבלים הפעילו את המטען ובמקום נחמן הצדיק שלי נתן את נשמתו לבורא והשאיר אותנו ככה כואבים".
בהלווייתו, מזכירה אודל, היא ספדה לו והדגישה ש"זו לא דרך הטבע שההורים קוברים". כעת היא אומרת, "אנחנו דורשים שהמלחמה לא תיפסק ושלא ישחררו מחבלים כדי שהמוות שלו לא יהיה לשווא. הבן שלי האמין בעם ישראל ובמדינת ישראל, הוא האמין שצריך להמשיך להילחם כדי להחזיר את החטופים ולשמור על המדינה. לא לתת את החיים שלו לשווא".
על הקריאות לעסקה שתחזיר חלק מהחטופים תמורת הסגת הלחימה, היא אומרת שלהבנתה "לא צריך להפסיק את הלחימה. אפשר להביא את החטופים גם בלחימה. אני מבינה את ההורים שדואגים לילדים שלהם החטופים. גם אנחנו התפללנו וכאבנו ודאגנו לשלום החטופים. זו מצווה אבל לא על חשבון המדינה. הרי בהפסקה הקודמת הם התכוונו יותר, השתפרו והכינו לנו מטעני חבלה שבאחד מהם הבן שלי הלך. נתנו להם זמן להתארגן. אין לי ידע בלחימה אבל אני יודעת שאין איתם שלום וההסכם הזה יבוא על חשבון דבר גדול והילד שלי הוא אחד הדברים הגדולים האלה כמו שכל בן הוא דבר גדול למשפחה שלו".
בדבריה שבה אודל ומדגישה כי הפסקת הלחימה תהפוך את נפילת בנה לנפילה לשווא. "אני מבקשת ודורשת שלא יפסיקו את הלחימה. הבן שלי לא הלך לשווא. יש לי מכתב שהוא כותב בו שהוא הולך לשמור על האימא האחיות והחברה שלו שלא יעברו דברים כאלה כפי שעשו לבנות ישראל. זה יהיה כאב בלתי נסבל אם אדע שהמלחמה הפסיקה והבן שלי הלך לשווא".
עוד מוסיפה אודל ומביעה תרעומת על יחסן של משפחות החטופים כלפיה. "כואב לי שאף נציג ממשפחות החטופים לא שלח מברק ולא הגיע לשבעה לנחם, כשהבן שלי הלך להציל את היקירים שלהם. אף אחד לא ניחם אותנו, לא בטלפון לא במברק ולא הגיע בעצמו. אף לא נציג אחד שלהם. היה להם הרבה זמן למחאות אבל הם עסוקים באבל של עצמם וזה לא בסדר".
ואולי המרחק עד לעיר מגוריה, אילת, הוא שגרם לכך? "זה לא משנה", היא קובעת. "המרחק לא הרתיע את הבן שלי. הוא היה קם ונוסע ובכל הפוגה מרפיח הוא היה מגיע לעשרים וארבע שעות וחוזר להילחם כדי להציל את היקירים שלהם. אם יש להם זמן לעשות בלאגן במחאות, יש להם זמן לשלוח נציג אחד לאילת לנחם את המשפחה, כשהבן שלי היה המקרה האחרון לפני שחרור ארבעת החטופים. הוא לחם שם חודשים כדי להכין את השטח לשחרור החטופים. הוא חלק משחרור החטופים שכבר השתחררו".
"עור הבן שלי המוטו היה קודם כל כולם ורק אחר כך אני. היה לו כבוד לעם ישראל, הייתה בו אהבת העם ואהבת האחר", היא אומרת ומספרת כי יחד עם ניצולה מהנובה, שנכחה בביתה בזמן שנציגי ראש הממשלה הגיעו לנחם אותה, כתבה לנתניהו מכתב ובו השתיים מבקשות שלא להפסיק את הלחימה. "אני אומרת את זה לא רק בגלל הבן אלא בגלל המדינה שאותה הבן שלי אהב. הקיום שלנו במדינה הזו תלוי בקיום המלחמה. אני ממשיכה את המורשת של הבן שלי, להילחם בשביל ארץ ישראל, המדינה והעם היהודי".