רבות דובר על הוויכוח שחורז את החברה וההנהגה הישראלית לדורותיה: אם המדינה הזאת שהקמנו כאן היא "מדינת היהודים", קרי יצירת מקום אחד בעולם שבו יש ליהודים מקום בטוח, או שמא יש למדינה הזאת ייעוד מהותי יותר, קרי "מדינה יהודית" בזהותה.
אפשר להבין את מי שמתעקשים להשאיר את ישראל חילונית ומנותקת מזהות יהודית ולהותיר אותה בגדר "מקום בטוח ליהודים". כי להגיד שישראל היא מדינה שמחוברת מהותית ליהדות פירושו להגיד שהדת והמדינה מחוברות. וצריך להודות שהניסיונות לחבר בין דת ומדינה כשלו גם באירופה העתיקה והחדשה ולמעשה אפילו בתנ"ך, כי שתי הממלכות של בית ראשון ובית שני שניסו לעשות את החיבור הזה קרסו גם הן.
סובלים מהפוסט-טראומה הזאת, של כישלון ליצור חיבור בין מדינה ובין דת, יצאנו לגלות. שם נמחקה המוטיבציה הלאומית הזאת והוחלפה בשמירת הדת בתוך קהילות. היו גם מי שיצרו סביב זה אידאולוגיה שלמה של השפעה מוסרית ותיקון עולם של היהדות לכלל האומות במודל של גלות לכתחילה. ישראל וירושלים הפכו מחזון פוליטי-טריטוריאלי תנ"כי לסמלים תאורטיים.
אבל החזון של לאום שנושא עליו שם א-לוהים מוטבע עמוק יותר מכל תוכנית אנושית. האנטישמיות, הרדיפה אחרי היהודים ודחיקתם לתוך הארץ הזאת ניסו להזכיר לנו שאין דת בלא לאומיות חזקה. ואז יצא לדרך מיזם ישראל החילונית. בהתחלה זה עבד לא רע בכלל. עד שהמציאות העקובה מדם, מאוסלו וההתנתקות ועד טבח שמיני עצרת, ניסתה להזכיר לנו בחוסר נימוס שגם לאומיות בלא א-לוהים לא תלך כאן.
הרצון להקים כאן מדינה מנותקת מדת ומייעוד א-לוהי נתקלה בשתי בעיות. הבעיה האחת היא שהחזון של נביאי ישראל, שמוזכר גם במגילת העצמאות, הוא בפירוש מדינה שמחוברת לעולם של ערכי מוסר א-לוהי תנ"כי מוחלט. זה חוזר כמעט בכל פרשת שבוע ומודפס באין-ספור התנ"כים שנמצאים בבתים של כל הגויים בעולם.
אבל הבעיה הקשה יותר היא שגם המציאות הביטחונית הולכת וסוגרת על אנשי "מדינת היהודים". כי ככל שעברו השנים הלך והתברר שלתפיסת "מדינה ליהודים" שמנותקת מא-לוהים יש השלכות מכריעות אפילו על תפיסת הביטחון ושהיא אינה מסוגלת לדוגמה לספח חלקים של שטח אויב. היא אינה מסוגלת להכריע אויב, ואפילו לא תמיד לזהות אותו.
אבל אפילו לפני שמחת תורה לא הייתה ישראל כמקלט ליהודים מסוגלת להגן על עצמה מוסרית בחוק השבות, ורוב העולים כיום לישראל הם גויים. ישראל של מדינה לשימור היהודים שאינה מדינה שמחוברת למוסר התנ"ך לא תוכל להסביר לעצמה למה אי אפשר להכניס את מפלגת רע"ם להיות שותפה בשלטון. בקיצור, יהודים לא באמת יכולים להקים לעצמם מדינה חילונית שאינה מחוברת בטבורה ליהדות ולא-לוהים. הנה התגלה שאין לאומיות בלא יהדות ואין יהדות בלא לאומיות חזקה ויציבה.
מדוע חובטים ברבנות?
וכך נעשה קיומי הצורך להעביר את הקהילות הדתיות הגלותיות, ששמרו על עצמן שלמות על ידי שמירת המצוות והמסורת, אל תוך מבנה מדיני לאומי אחד. המוסד שזה בדיוק תפקידו – העברת היהדות מתפיסה קהילתית לתפיסה מדינית לאומית – הוא הרבנות הראשית. כשמביטים במה שנותר מהרבנות הראשית לישראל אחרי כל כך הרבה שנים של חבטות, קשה להאמין שהייעוד המקורי של המוסד הזה היה לשמש הטרנספורמטור שהופך את הקהילה הדתית הגלותית למערכת לאומית.
כשהגיעה מלכת שבא להתבונן בסוד חוסנה של המדינה שניסה שלמה המלך לבנות כאן ויצרה מהפכה כלל-עולמית מוסרית, היא התקשתה להבין את נקודת ההצלחה. הפתרון של החידה הזאת התגלה בפניה כשראתה את המבנה המגשר בין בית המקדש, מקום ההשראה הא-לוהית והקדושה הנבדלת, ובין בית המלכות הפוליטי של שלמה. כשראתה את שני המוסדות האלה משיקים זה לזה ויונקים זה מזה, היא הבינה את סוד הכוח.
הכשרות הממלכתית, הגיור הממלכתי והנישואים הם למעשה רק התשתית הראשונית כדי להעביר את הקהילתיות של הגלות למבנה מדיני. אך זה הרבה מעבר לכך: המוסד הזה צריך להעניק לאנשי הפוליטיקה קולות מכוונים מוסריים בעיתות שלום ובעיתות מלחמה. לתת למדינה כיוון של "לאן פנינו" כדי שהמדינאים יוכלו להגיד איך להגיע לשם.
לא בכדי הרבנות הראשית היא אחד משקי החבטות הנחשקים ביותר, כי הגדלת מעמדה ומקומה היא ההוכחה שהמדינה הזאת אינה עוד מדינה ככל המדינות. רבנות ראשית במעמד של מכוונת מוסר א-לוהי לתשתית המדינית היא הוכחה מטלטלת לייעודה המקודש של מדינת ישראל. זה לא מסתדר טוב גם למי שרוצה כאן מדינה חילונית ככל המדינות וגם לחלק מהחרדים, שכל השנים לא יכלו לקבל שא-לוהים גדול וקדוש כל כך יכול להתגלות דרך מדינה שבנו כאן גם חילונים.
אם מבינים את זה, צריכים לראות את כל אנשי הציונות הדתית, שחיים לאור חזונו של הרב קוק ורוצים מדינה ששואפת להיות המדינה האידיאלית שמחברת בין הרעיון הא-לוהי ובין הלאומיות הישראלית, משקיעים את כל מרצם וכוחם במטרה אחת: לרומם את המוסד שמשמש תעודת הזהות הא-לוהית של המדינה הזאת.
הדבר היסודי שנדרש כדי להחזיר את הרבנות הראשית לייעודה הוא בחירת רבנים ראשיים שמאמינים בחזון הזה וחיים אותו.
ואחרי כל הדילים
מעודדת העובדה שאנשי מפלגת הציונות הדתית רואים בבחירות הנוכחיות בחינה מכרעת להצדקת קיומם. כמה חיוני שהם יביאו הישג פוליטי בדיוק בנקודה המהותית הזאת. הדילים הפוליטיים שניסו לעשות אנשי הציונות הדתית מפוררים לחתיכות. זאת עובדה. כעת מצופה מאנשי הציונות הדתית לעשות את המתבקש: ללכת על כל הקופה ולדחוף בכל הכוח רבנים שחיים את החזון של החיבור הזה.
הרב שמואל אליהו הוא לא רק בעל ניסיון בכל הקשור למערכות הדת במדינה אלא גם בעל עמידה ציבורית בכל הקשור להתוויית מוסר קודש ומצפן לגוף הפוליטי. הרב שמואל אליהו למעשה עושה את זה כבר יותר משני עשורים בלא סגולת התפקיד הממלכתי. מינויו לתפקיד הזה יקדם את הזהות היהודית של המדינה עוד יותר מפעולותיו החשובות מחוץ לתפקיד.
את אותם דברים אפשר לכתוב גם על הרב מיכה הלוי, רב העיר פתח תקווה. הנוכחות הציבורית שלו אולי אינה גדולה כמו של הרב אליהו, אבל גם הוא נושא בגאון את החזון של החיבור בין הלאומיות לרעיון הא-לוהי.
הגוף הבוחר שקוע כרגע עמוק עד כדי אבסורד בתסבוכות הפוליטיות של דילים כאלה ואחרים. זאת הזדמנות מצוינת לשר סמוטריץ' להתנער מהתסבוכות ומההתחייבויות ולשים את כובד משקלו במקומות המתבקשים. תמיכה גם ברב ספרדי ציוני-דתי תעזור לו בחיבור לציבור המסורתי והספרדי.
עם כל הכבוד (הרב מאוד) לרבני ש"ס ולכל הרבנים החשובים שמתמודדים לתפקיד החשוב הזה, שהוזנח שנים, אנשי הציונות הדתית הפשוטים שפזורים בכל רחבי הארץ – בגרעינים התורניים, בישיבות ובמכינות – נמצאים בלי ידיעתם בעמדות השפעה. הם בעלי קשרים לרבים מאנשי הגוף הבוחר, ואינם יכולים להרשות לעצמם להמשיך בסדר יומם בחודש הקרוב. גורל התקדמות החיבור של החזון היהודי של המדינה הזאת נתון בצומת מכריע שישפיע על המדינה בעשור הקרוב.
הנה דוגמה קטנה. בעיר לוד, לפי ההערכות, עומד ראש העיר יאיר רביבו, איש הציונות הדתית, להצביע למועמד של אריה דרעי. למה? מהסיבה הלגיטימית לכאורה שהסגן שלו, נציג ש"ס, מבקש ממנו לתת לו כתף בנושא הזה. אנשי הגרעין התורני בלוד, שיש להם עוצמה רבה מאוד בעיר, צריכים ליידע אותו שגם להם יש ציפיות ממנו בנושא החשוב הזה ולהזכיר לו שעם כל הכבוד, מדינת ישראל צריכה היום יותר מתמיד רב דתי-לאומי ברבנות הראשית.
על זה החיילים שלנו נלחמים, על החיבור בין המדינה ובין היהדות שלה. המפתח לכך נמצא ברבנות הראשית לישראל.