הרבנית מרים דרעי, אלמנת רבה של באר שבע הרב יהודה דרעי ז"ל, שוחחה עם ערוץ 7 על דמותו.
"הרב עלה בסערה השמימה, כל כולו היה למען עם ישראל. מצודתו הייתה פרוסה מדן ועד אילת וגם מחוץ למדינת ישראל. באים לכאן אנשים מהארץ וגם מחו"ל. תאריך פטירתו היה התאריך הכי מתאים – ג' בתמוז – יום פטירתו של הרבי – הוא היה למען עם ישראל בעשייה, בחינוך ובכל דבר שרק אפשר. באים לכאן רבני ערים שאומרים לי: 'אנחנו הולכים להעתיק את העשייה שלו, השאיר לנו משנה ברורה איך להיות מנהיג בעם ישראל'", מספרת הרבנית מרים.
אחד המנחמים שריגשו אותה במיוחד היה ראש הממשלה. "סיפרתי לראש הממשלה בנימין נתניהו: היה פסע בינו ובין התואר "הנכסף", רב ראשי לישראל. אף אחד לא ידע מה אמר לי לגבי הדבר הזה. הוא אמר 'אני לא אשים מצנפת על הראש, לא אשים גלימה ולא אחגוג חגיגות למיניהן. אכנס ישר ללשכה ולעשייה'. אמרתי לו: 'לא מגיעה לי גלימה יפה עם כתר יפה על הראש? יש לי חלק בכל מה שיש לך'. הרב ענה לי: 'את מסוגלת לשים כתר כשעם ישראל שסוע בשסע כזה עמוק? אפשר לעשות דבר כזה כשיש שבויות ושבויים לידנו בעזה? אני כל היום מבלה בסורוקה, פוקד חולים, חיילים והמשפחות הרצוצות והשבורות שקשה לנחם ולרפא את הנפש שלהם, איך אפשר לחגוג במצבים כאלו?' השבתי לו: 'אמרת לי תשובה שמצדיקה את העניין'".
"סיפרתי את הדברים לראש הממשלה וגיסי, אריה דרעי, ישב לידי ואמר בחיוך: 'אמרת את מה שצריך לומר. הוא היה צריך להיות הרב הראשי, היה מגיע לו. גם משה רבינו הכין את עם ישראל להיכנס לארץ ישראל ולא זכה להיכנס'".
הרבנית דרעי מספרת על רעיונות שרצה הרב דרעי להגשים ברבנות הראשית. "היו לו תכניות לפעול ברבנות הראשית, להוסיף דברים. כשהיה מדבר עם רבני חב"ד, הוא היה אומר: אני אדאג שאהיה לכם נציגות במועצת הרבנות הראשית, כמו שקוקה קולה שותים בכל מקום, גם חב"ד בכל מקום ואין מצב שלא תהיה נציגות לדרך שלהם. הוא סבר שכמו שיש לצה"ל נציגות במועצת הרבנות הראשית, אין סיבה שלמשטרה לא תהיה כזו".
"כל פסקי הדין הכי קשים בבית הדין הגדול היו מגיעים לפתחו ותמיד היה דואג שההחלטות יהיו פה אחד, לא היה דיין שערער על דבריו כי הוא היה איש אמת. ראש העיר באר שבע היה כאן ואמרתי לו: 'איזה חיבור היה ביניכם. הוא לא חרדי אבל כל דבר שהיה מבקש תמיד נענה כי הכול בדרכי דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, הסוד שלו היה בדרכי נעם, גם בסגירת קניונים בשבת, לכן לא היו הפגנות בעיר בנושא הזה'".
הרבנית מבקשת להאיר גם את דמותו החינוכית של בעלה המנוח. "בתקופת הקורונה היה תלמיד שלמד בישיבה חרדית בה היה אסור ללמוד נהיגה ואותו תלמיד למד נהיגה - לכן לא נתנו לו לחזור לישיבה. אותה משפחה התחילה לבכות, 'כבוד הרב, יש לנו בן תורה אמיתי והוא לפני שידוכים'. הרב אמר: 'אל תדאג, תבוא איתי ונלך לראש הישיבה בירושלים, אך קודם נעשה בינינו הסכם לפני שהולכים לראש הישיבה אתה מפקיד אצלי את הרישיון וברגע שאתה מתארס אתה מקבל את הרישיון בחזרה. כך היה'. כשסיפרתי זאת בשבעה למרים פרץ, קמה אישה ואמרה: 'הסיפור הוא על הבן שלי'. אמרתי לה: 'עכשיו אני רוצה שישמעו את זה מהפה שלך. היא קמה וסיפרה זאת למרים פרץ. אם כולם בישיבות ובמוסדות חינוך היו נוהגים בדרך הזו – לפתור כל בעיה ולהיכנס לעומק – לא היינו רואים ילדים ברחובות. נושא החינוך היה בנשמתו".
הרבנית מרחיבה על הקשר המיוחד של הרב דרעי לציונות הדתית. "הוא היה ביום ירושלים בישיבת מרכז הרב. על הספר הראשון שחיבר אמר: הכיף והתענוג שהיה לי בישיבת מרכז הרב זו הספרייה הענקית שהייתה שם. הוא לא אדם של מחשב, אלא אחד שישב וכתב את דברי התורה בידו. החיבור שלו למרכז הרב והגעה שלו למרכז הרב בכל שנה הייתה מתוך הכרת הטוב - לא מתוך שמחפש משהו – במקום הזה היה לי כוחות של כתיבה – כל ספר שרציתי היה לי באוצר הספרים. 'אני מגיע כל שנה ליום ירושלים כדי להכיר טובה'".
היא ממשיכה ומתארת: "הרב אמר לי: 'רואה את הבחורים עם הכיפות הגדולות והיראת שמים שלהם. אל תחשבי הכיפות שחורות – את יודעת איזה יראת שמים ואיזה צדיקים'. הוא לא היה נאיבי – ראה את האמת. החיבור שלו עם הרב שפירא במועצת הרבנות הראשית – הייתה חברות וידידות, כל כך רצה שהרב שפירא יהיה הרב הראשי האשכנזי והוא הרב הראשי הספרדי, הוא ניסה לעשות זאת אך לא הצליח".
לקראת סיום הרבנית מספרת על ספרו האחרון שעסק בנושאי המלחמה. "הוא לא הרגיש טוב והרגיש שחייב לענות על שאלות הלכתיות כמו כוהנת שנטמאה לגוי, אם היא תבוא להתחתן, מה עושים עם אישה כזו? בנוסף, הורים באו אליו: הבן שלנו רצה להשאיר מורשת, שיהיה לו זרע לדורי דורות. זהו הספר האחרון שעמד בנפשו – שיהיו פסקי דין בעקבות המלחמה. הייתה לו רגישות מיוחדת".