לא יודעת איך לכתוב את זה, אבל אני אוהבת את אגדות החורבן. זה לא מגיע מהשורשים הפולניים שלי, כי עד כמה שאני יודעת אין לי כאלה. פשוט יש בהן חוכמה עמוקה מאוד.
הן ספוגות בתובנות על משבר, על אובדן ועל תקווה. ובכל שנה מחדש, בבוקר תשעה באב, בזמן שבו אין ממש מה לעשות חוץ מלבהות בקיר, אני מעיינת בהן ולומדת בכל פעם משהו חדש.
אחד המדרשים שהכי קרובים לליבי עוסק בתחושות של עם ישראל אחרי חורבן הבית השני. העם אינו מסוגל להמשיך בחיים הרגילים שלו וה"פרושים", כך מכנה אותם המדרש, שהם פרושים ממש, או כאלה שלקחו על עצמם לפרוש מהחיים, לא אוכלים בשר ולא שותים יין. רבי יהושע בן חנניה שואל אותם למה הם נוהגים כך, והפרושים עונים לו שהם לא יכולים. זה קיומי. הם מנסים, מכינים סטייק על המנגל, מתבלים כמו שצריך ומנפנפים, אבל כשהוא יורד מהרשת ומונח על הצלחת והם רוצים לקחת ביס פתאום עולה לנגד עיניהם זיכרון הקורבנות שהוקרבו על גבי המזבח, אולי של קורבן הפסח שהיו צולים יחד עם כל המשפחה, ובין מנה למנה מספרים על הגאולה.
גם את היין האנשים האלה אינם מסוגלים לשתות. הם מוזגים יין משובח לכוס זכוכית על רגל, מנענעים את הכוס, ממתינים כמה דקות עד שהטעם ייפתח, אבל אז הם מרגישים גולה בגרון ולא לוגמים. אי אפשר. הם נזכרים בניסוך היין על המזבח שאיננו, ומה עם העלייה לרגל הצבעונית והחוגגת של עם ישראל, ואיפה השמחה הגדולה במוצאי יום הכיפורים כי השם סלח לכולם, והיכן היא תחושת השכינה המגוננת והשומרת?
רבי יהושע לא מתכוון לוותר להם, אבל קודם כול הוא מבין אותם וממשיך את קו המחשבה שלהם ושואל: אז גם לחם לא נאכל, כי הוא מזכיר לנו את המנחות, ופירות לא נאכל כי הם מזכירים לנו את הביכורים, ואפילו מים לא נשתה, כי גם מים היו מנסכים על המזבח?
רבי יהושע אינו לועג לפרושים. הדוגמאות שהוא מביא מוכיחות עד כמה החורבן קשה גם לו. הוא בעצמו מתקשה לאכול תאנה מתוקה שקטף מהעץ בחצר, כי היא מזכירה לו את סלי הביכורים המקושטים ואת מעמד ההודיה לה' על כל הטוב, והוא רואה את בית המקדש אפילו בפת השחרית שלו ובמים שהוא שותה מהכד. רבי יהושע מספר לפרושים את כל זה, והם שותקים. באמת, אם אתה מרגיש את הקושי כל כך עמוק, אז אנחנו קטנים עליך. עוד יש לנו לאן להתקדם.
הסיפור הזה תמיד ממחיש לי את הפער ביני ובין היהודים של לפני אלפיים שנה. בית המקדש לא חסר לי באופן יומיומי. ואיך יהיה חסר, הרי לא חייתי בזמן שהוא היה קיים, וכל עולם המצוות של היום עבר התאמה לחיים בלי מקדש. במטבח שלי מככב הבשר (יין קצת פחות), ופירות שבעת המינים הם סתם פירות טעימים שנשתבחה בהם הארץ. הם לא מעוררים בי געגוע. אני רואה את הפער ואומרת לעצמי: טוב שיש את תשעת הימים, עם כל האיסורים שלהם, כדי להזכיר לי את ההיעדר, וגם חבל שאני צריכה אותם כדי להרגיש אותו.
לשמוח בלי לשכוח
וכמו כל דבר השנה, גם המדרש הזה נקרא לי אחרת. אני פתאום מבינה את הפרושים ואת רבי יהושע. אני מבינה כי אני חווה את זה בעצמי, בקשר לנוה שלי. היום יש לזה גם שם, קוראים לזה טריגר. כל דבר מזכיר לי אותו: שקיעה, ים, עוגת שוקולד, מיץ פטל, פסנתר, כל ספר בעולם, כל שיר. הכול. וקשה, כמעט בלתי אפשרי לקיים ככה חיים. ואנחנו חיים. עובדים, נפגשים עם חברים, יוצאים עם הילדים, משתדלים וממשיכים. אבל הטריגרים פזורים לאורך כל היום, כמו מוקשים קטנים, וצריך לבחור בכל פעם לנשום עמוק ולהמשיך הלאה (ולפעמים לעשות פרסה ולוותר).
להורים אין שנת אבל. היהדות גוזרת אבלות של שנה רק על ילדים שאיבדו את הוריהם ולא על סוגים אחרים של אובדן. אבל אני לא צריכה את ההוראות החיצוניות, אני מתנהלת במעין שנת אבל מתוך עצמי. בכל החודשים האחרונים מוזיקה לא משמחת אותי בכלל, להפך. אני כמעט כמעט לא מאזינה (טוב, חוץ מ'התנערי'. תודה, ביני לנדאו), ואני לא קונה בגדים חדשים, כי אני לא רוצה להתחדש. משהו בפנים מסרב. האוכל, גם הכי משובח שיש, תפל. אני אוכלת, אבל שום דבר לא ממש טעים, ואני כמעט נמנעת מפירות הקיץ כי הם מזכירים לי את נוה, שאהב כל כך מתוק ובמיוחד ענבים.
לפעמים, כמו בימי החורבן, לא צריך הלכות או הוראות כדי להתאבל. הגוף יודע והלב יודע בלי שיסבירו להם. הפרושים ורבי יהושע לא עשו לעצמם תזכורת או סימן. הם חיו את החוסר ואת האין כל הזמן. בכל ביס, בכל לגימה ובטח גם בכל שבת וחג, ובכל שחרית ומנחה כשידעו שכבר אין קורבן תמיד. כל יום, כל היום.
חשוב לי לומר, עם זאת, שלכל אחד הדרך שלו. יש אנשים שהנפש שלהם עובדת אחרת, שטוב להם להתחדש וטוב להם לקנות, ומוזיקה מרפאה להם את הנפש. הכול לגיטימי. אני רק מספרת קצת על עצמי.
רבי יהושע בן חנניה, כבר אמרנו, אינו מתכוון לוותר לפרושים וגם לא לעצמו. הוא סולל להם דרך לחיים. דרך שנראית לי מתאימה לעם ישראל במיוחד השנה, אולי לא למשפחות השכול הגרעיניות אבל כן לכל המעגלים האחרים, והם רבים, רבים מאוד. רבי יהושע מבין שאי אפשר להמשיך כרגיל, כי באמת שום דבר הוא לא רגיל. אבל הוא יודע שאסור לעם לשקוע. אם רוצים שהוא ימשיך להתקיים, אז צריך לדבר על חתונה ועל בניית בתים ועל סעודות של שמחה.
והוא מדבר עם הפרושים (ועם עצמו, אני חושבת) על כל אלה, ועושה בכל אחד משיאי החיים האלה סימן, אות, זכר לחורבן. לא לצבוע את הבית עד הסוף, ולשבור כוס, ולא לעשות את הסעודות הכי הכי טעימות שיש. שלא נשכח, כי אסור לשכוח, כי מי ששוכח לא יודע לאן הוא הולך. לזכור כי הזיכרון קצת מחייה את מי שלא כאן, וכי אנחנו כאן גם בזכות מי שאיננו כאן איתנו. אבל לא רק לזכור, אלא להמשיך קדימה, לזכור ולשאת תקווה עם משפחות חדשות שמוקמות בישראל ובתים חדשים שנבנים.
הדרך הזאת שהוטבעה לפני אלפיים שנה ומלווה אותנו עד היום בכל השמחות שלנו, היא מסלול מכוון איך לפעול בשנה קשה כזאת ובשנים שאחריה. כמה חכמים היו חז"ל.
לתגובות: [email protected]