העיתונאית והסופרת עפרה לקס, אימו של סגן נוה ז"ל לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג בקרבות בבארי ב-7 באוקטובר, התארחה בערוץ 7, לשיחה על ספרה החדש "במקום שבו צריך אותי" שעוסק בגיבורי היום ההוא ועל גבורתו של בנה.
"בהתחלה, בגלל שנוה נהרג, אבדה לי קצת היכולת לכתוב", היא מספרת על הספר החדש. "ממש הרגשתי שהמילים נשמטות ממני. זאת הייתה הצעה של הוצאת ידיעות ספרים לבוא ולכתוב את הספר. אמרתי לעצמי 'איך אני אכתוב ספר כשאני לא יודעת לחבר מילים?'. אחר כך החלטתי ללכת על זה. דווקא בגלל שזה להיכנס לאותו יום, להיכנס ולצאת, לקרוא המון על היום הזה, לראות המון חומר, ולפגוש אנשים שמתוך רעות וגבורה, באו ולחמו במסירות נפש, וכך גם אני בעצמי מבינה יותר מה התרחש ביום הזה".
"בחרנו סיפורים יוצאי דופן. יש סיפורים שאו שלא שמענו עליהם או שדפדפנו אותם, שבעידן אחר הם היו פותחים מהדורות, והפעם פשוט היו המונים כאלה. קראתי לזה פסיפס של רעות וגבורה משתי סיבות: האחת - כי ממש הלכתי על טיפוסי הגבורה - אנשים שלחמו מתוך הממ"ד, שהגיעו מבחוץ להציל, חיילים שתקפו אותם בבסיס וחיילים שמגיעים ללא פקודה מבחוץ, ממש אותם הנחתי אותם אחד ליד השני. גם יצא מין פסיפס כזה של החברה הישראלית, קיבוצניקים, חבר'ה מאופקים ושדרות, ציונות דתית, חרדים, בדואים ודרוזים. זה פסיפס שבונה תמונה אדירה של החברה שלנו, של מי שאנחנו", מסבירה לקס.
"אהיה היכן שצריכים אותי"
הפרק האחרון בספר מוקדש לבנה, לסיפור הגבורה האישי שלו, וגם לדמותו. "נוה לא שמר תורה ומצוות במובן הקלאסי. הוא כן מאוד חיפש אבל הייתה לו את הדרך שלו. אנחנו גם לא מחזירים אותו בתשובה אחרי. הוא מאוד היה מחובר למשפחה, הוא מאוד היה מחובר למסורת, הוא התעקש לבנות את הסוכה למשל - אבל הייתה לו הדרך שלו".
היא משחזרת את שמחתו בלילה שלפני המתקפה הרצחנית. "בליל שמחת תורה, הוא יוצא עם החבר'ה לבני עקיבא, הם היו גדולים והוא ישר נכנס לתפקיד שהיה לו עוד קודם, שהוא מנווט את החבר'ה בין בתי הכנסת. הם הולכים בין בתי כנסת, ורוקדים ועושים שם שמח. ואז נוה מוריד את כולם לרצפה, משתיק אותם, ואומר לרב, 'לכל ניגון יש סיפור, אז תספר לנו את הסיפור של הניגון ואחרי זה נרקוד'. הוא ממש ניצח על הערב הזה ובסוף הערב הוא מחזיק ספר תורה ומתעקש להגיד את פסוקי הכהנים. הם שרו את הניגון של 'ארבע בבות', למרות שבחב"ד לא שרים אותו ביום הזה".
ואז הגיע בוקר שמחת תורה. "הבוקר הוא באמת סיפור אחר. נוה מתעורר מהאזעקות כמו כולנו ומבין שצריך להתקשר למפקד הצוות שאומר שיש הקפצה. הוא מתחיל להקפיץ את החברה ולהתארגן. אנחנו מחבקים אותו, נפרדים ממנו, אני מקפיצה אותו לנקודה קרובה לבית והם יורדים דרומה לעבר קיבוץ בארי".
"בדרך, חברתו, שני שגרה ברמת גן, התקשרה אליו. היא שואלת אותו "נוה איפה אתה?", הוא אמר לה, 'אני בדרך לדרום'. היא מתעקשת, 'כן, אבל איפה אתה? איפה תהיה?'. אז הוא אומר לה, 'איפה שאני אהיה אשמור עלייך מרחוק. אהיה במקום שבו צריך אותי'. כשהיא סיפרה לנו את זה, הרגשנו שהוא נתן לה ולנו מתנה, כי אלה היו החיים שלו. הוא היה ממש בחור של צחוקים ומעשי קונדס ללא הפסקה, אבל גם בחור מאוד ערכי, שממש זיהה מקומות שבהם צריך להיות - ושם הוא היה".
לקס משחזרת את הקרב האחרון של בנה מהפרטים הרבים ששמעה וליקטה. "הם נכנסים ככוח של סיירת מטכ"ל, לשכונות שלא היה בהן אף אחד מהבוקר. הם נלחמים כדי להגיע לבארי כי יש מחבלים בדרך. הם מצליחים להגיע רק באחת ועשרה בצהריים אחרי שיצאו מהבסיס בתשע וחצי. כל העיכוב הזה הוא בגלל שעות של לחימה. הכוח של נוה מגיע לשכונות המערביות שהיו כבושות בידי מחבלים ולא ניתן היה להתקרב אליהן. נורתה עליהם אש מאוד חזקה, נוה נפגע בצוואר, בצד וביד, והיה במצב אנוש. הוא עוד מספיק בקור רוח לסמן לחברים שלו. הוא עוזר להם להוריד את רצועת הנשק ומסמן להם שיקחו לו מדדים. נוה היה חובש. הם מפנים אותו בידיים וברגליים לפינת הטיפול בפצועים. בהתחלה הוא היה משובץ לפינת הטיפול אבל כשהמפקד שלו נכנס, שניהם מחליפים מבט ולשניהם ברור שנוה ייכנס ללחימה. אז הוא פשוט הולך למישהו ואומר לו 'תהיה במקומי' ונכנס ללחימה".
היא מתארת את הקשרים שנוצרו על רקע נפילת בנה. "נוה נהרג בבית שלמחרת נהרג בו עוד חייל, אריאל אוחנה מקיבוץ רבדים. הכוח מגיע מאוחר מדי לבית של יובל ומעיין בר, שני אנשים בני שישים פלוס. אני מגיעה לבארי לראשונה, חודש ושבוע אחרי, ולצידי יצחק מאיר שהיה באותו יום בקיבוץ ושר הלל מוזיקלי. אנחנו רואים כמה חבר'ה מלקטים מההריסות כל מיני דברים ותוהים מי הם. והם עונים 'אנחנו הילדים של יובל ומעיין בר. זה הבית שבו ההורים שלנו גרו ומספרים לנו עליהם קצת'. מאז יש לנו קשר איתם ועם משפחת אוחנה יש לנו קבוצה שקוראים לה 'שותפים לכאב ולתקווה' ואנחנו מעדכנים אחד את השני ומחזקים אחד את השני. הרקמה הזאת, שהיא כרגע תת קרקעית, אנחנו אולי לא מרגישים אותה אבל היא הולכת ונרקמת בין אנשים שונים מאוד. אי אפשר להגיד שאנחנו נפרדים מזה. זה לא נכון".
היא מודה שהתמודדות עם האובדן והשכול אינה פשוטה. "הרבה יותר קל לעסוק בסיפורים של האחרים מאשר בסיפור שלי. לעסוק בנוה זה מאוד קשה כי הוא הכי אישי ושלי. אני רוצה שידעו עליו אבל זה לא קל. כל השנה הזאת היא לימוד. למדתי שהרבה דברים שחשבתי שאני לא אצליח לעבור - עברתי. אין ברירה. יום ההולדת שלו לא קפאה - היא הייתה. אנחנו מנסים למצוא את הדרך שלנו בתוך כל הדבר הזה. לדייק את איך הוא היה רוצה שנציין את זה. נוה קרא המון על נופלים והלך בעקבותיהם. אנחנו מתפללים לה' שייתן לנו ולכל העם הזה כוח".
"קורים הרבה דברים בעומק, צריך להחזיק ולשמור עליהם"
עפרה לקס נשאלת כיצד מנקודת מבטה ניתן לשמר את האחדות שהייתה נחלתו של העם בתחילת המלחמה. "אומרים כל ההתחלות קשות, אני אומרת שזה לא נכון. כל ההתחלות קלות לפעמים. כשיש מלחמה וכולם יוצאים בצדקת הדרך, אז בהתחלה יותר קל להחזיק ובאמת לאט לאט זה נשחק. אבל אם תסתכל בעומק - תראה מה קורה פה. עדיין עשרות אלפי מילואימניקים נמצאים ביחד, בעזה ובצפון, וביהודה ושומרון והם יודעים שאנחנו ביחד. תראה מה קורה בבתי החולים, לצערנו, עם כל הפצועים. תראה מי מטפל ומי בא לבקר. הם שוכבים אחד ליד השני".
"תראה מה קורה בשכול. יש לנו חיבור עם כל מיני משפחות שלא הייתי פוגשת אותם אחרת ופתאום אני פוגשת אותם ומדברת איתם. קורים פה המון דברים בעומק. אני באמת חושבת שביסוד שלנו הם חייבים לבוא לידי ביטוי. אולי לא עכשיו, אבל בהמשך. השאלה היא איך מחזיקים את זה וצריך לשבור על כך את הראש".
ויש לה גם הצעה בנושא. "איך זוכרים ומחזיקים שהעם הזה הוא חזק? קוראים ספרים על הימים הללו שמלמדים אותנו מי אנחנו ומה היכולות שלנו. זה שאנשים נזעקו להגן על אחרים, בלי מחוייבות, וסיכנו את עצמם, שוב ושוב ושוב, זה אנחנו. אסור להתבלבל מהרעש ברשתות. העם הזה מלווה אותנו כל השנה, ומבשל לחיילים ומבקר פצועים למרות כל הזמן שעבר. זה אנחנו".
לקס ספגה ביקורת בעבר על כתיבתה ברשת ואף מתקפה אישית על היותה "חובשת מטפחת" והיא מציינת שכל רצונה הוא לעשות טוב.
"כל פעם שאנחנו בבית שומעים על מישהו שנהרג, זה מציף. זה קשה וזה מחזיר אותך לאחור. אתה יודע מה המשפחה הזאת עומדת לעבור והלב שלך נשבר. במובן הזה, כל מוות, הוא נוגע בכולנו, גם בילדים שלי, בנימים הכי חשופים. אבל אני לא מרגישה יותר חכמה, בגלל שנוה נהרג. אולי קצת נחשפתי לעולם השכול, אולי על זה אני יכולה להגיד משהו. עם המיקרופון הזה שיש לי היום, אני מנסה לעשות טוב. אבל להגיד מה צריך לעשות? נוה במותו לא הכתיר אותי להיות מומחית לביטחון לאומי. המצב כואב לכולם. אני בשנה האחרונה שותקת הרבה ומסתכלת. אני חושבת שהצורך המיידי הזה בעידן הרשתות - אם לא כתבת, לא פרסמת או לא היית - צריך לעצור, לתת לדברים לחלחל ולחשוב", היא מסכמת.