עשרה אזרחים רוסים, שהיו שבויים בידי ארה"ב, שוחררו אמש מכלאם ושבו למולדתם. זאת, בתמורה לשחרורם של ששה עשר אזרחים ממדינות מערביות שונות, שנכלאו ברוסיה.
מה מוזר בעדכון הזה? המספרים, או יותר נכון: היחס ביניהם. ששה עשר תמורת עשרה - אפילו לא שניים תמורת אחד. ומה מוזר עוד יותר? שמי שהוביל את עסקת חילופי השבויים הזו הוא נשיא ארה"ב, אותו אחד שדוחק בראש הממשלה שלנו לשלם בעשרות מחבלים רוצחים עבור שחרור כל אחת ואחד מחטופינו בעזה. ויש עוד כמה נתונים מוזרים, כמו למשל: העובדה שאנחנו נדרשים לשחרר מחבלים רוצחים, ולא מרגלים או אסירים פוליטיים, והכי מוזר: העובדה שמצבו של החמאס בעזה הולך ומידרדר מיום ליום, מנהיגיו ומפקדיו נהרגים, חייליו נכנעים בהמוניהם, שרשרת הפיקוד שלו כבר לא ממש מתפקדת, אספקת-החימושים השוטפת שהיתה לו בקו מצרים-פילדלפי – נחסמה מלמעלה ונסתמה מלמטה, ובכל זאת, אנחנו נדרשים לא לרדת בכלום מהמחיר המופקע והמופקר שהוצע לחמאס לפני שלושה חודשים, כשהמצב היה שונה בתכלית.
אי אפשר להבין איך, בזמן שהעולם כולו משתאה אל מול מבצעי-חיסול מדהימים של האכזרים שבאויבינו, כאן בארץ יש מי שכמעט-מבכים את מותו-בטרם-עת של רב-המרצחים, מחשש שמא עכשיו לא יהיה עם מי לעשות "עסקה". איזה פער בלתי-נתפס קיים בין אנשים שזו היא תפיסת-עולמם, ובין צביקה מור, אביו של איתן (איתן אברהם בן אפרת, לתפילותיכם!) שאמר בשבוע שעבר בכנסת: "כדי להשיב את החטופים אנחנו צריכים לעסוק לא בשאלה מה המחיר שנשלם, אלא מה המחיר שנגבה ממי שחטף אותם" והוסיף: "אני רוצה שהבן שלי איתן, יהיה החטוף האחרון, שלהבא לא נצטרך להתעסק בחטיפות, ולשם כך אנחנו צריכים להשתמש בכח, בהרבה כח, כדי ללמד את החוטפים של היום, וגם את החוטפים-הפוטנציאלים של מחר, שלא משתלם לחטוף אזרחים וחיילים שלנו". פער בלתי-נתפס כמעט בין שתי תפיסות-עולם, וממילא בין שתי דרישות שונות בתכלית לגבי האופן בו צריך להתנהל בנוגע לשחרור החטופים.
התורה בפרשתנו מהדהדת את דבריו של צביקה מור הגיבור, כשהיא קובעת שרוצח בשגגה ישב בעיר המקלט "עד-מות הכהן הגדול", ורש"י מסביר: "לפי שהיה לו, לכהן גדול, להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו" – איזו אחריות עצומה מטילה התורה על הכהן הגדול, שאף על פי שהרוצח-בשגגה לא התכוון כלל לרצוח, רק "תקלה" קרתה לו, והכהן הגדול כלל לא נכח לידו בשעת המעשה, ולא היתה לו שום דרך מעשית למנוע את ה"תקלה" הזו – עדין מוטלת עליו, כמנהיג, האחריות למנוע את התקלה באמצעות תפילה. והנה אנחנו, שנושאים באחריות מעשית לצעדים שהנסיון רב-השנים מוכיח לאיזה תקלות איומות הם כבר הובילו אותנו, עלינו מוטלת החובה למנוע, בכל כוחנו למנוע, מעשים הרי-אסון שכאלה.
הפערים שקיימים בעם שלנו בין תפיסות עולם שונות והפוכות, באים לידי ביטוי קשה, קוטבי, וגם כואב מאד, בימים בהם אנו נדרשים להחליט לכאן או לכאן, ואי אפשר להתעלם מההשלכות הקריטיות של כל החלטה שנקבל. כל צד בטוח בצדקתו, ומשוכנע שאסור בשום פנים ואופן לפעול כפי שדורש, בכל תוקף ובקול זעקה, הצד השני. החובה לפעול באחריות, ולא להיגרר להחלטות הרות-אסון, היא עצומה, בודאי אצל מי שמבין שהגענו עד הלום, וספגנו את האסון הנורא, בגלל החלטות הרות-אסון שקיבלו קודמינו. אבל הנה מתברר, שאפילו המשפט הפשוט והמובן-מאליו הזה: שהגענו לטבח שמיני-עצרת בגלל סדרת טעויות-ענק שעשו קודמינו: באוסלו, בהתנתקות, בעסקת שליט, ב"צבא קטן וחכם ולא-מתמרן", ולכן חובה עלינו להימנע מטעויות דומות – אפילו המשפט הבסיסי הזה הוא לגמרי לא-מוסכם אצל "הצד השני", חמור מכך: הוא נתפס כ"מטורלל", "מנותק" ו"אטום", ומותיר את המשפחות האומללות, המייחלות לחזרת יקיריהן, בתחושה קשה ואיומה. הנחישות שלנו, הנחישות החשובה והברוכה כל כך, שהיתה חסרה לראשי המדינה עשרות שנים, הנחישות שאם היינו מצליחים לגייס אותה אז - לא היינו מגיעים עד הלום, הנחישות הזו מכאיבה להן, והכאב שלהן כואב לי עד מאד.
על כאב-הפערים הקיימים ממילא בין חלקי העם השונים, מתווסף כמובן פרויקט הדמוניזציה המשחיר את פנינו לבלי-הכר, פרויקט המתנהל כאן מרגע הקמת הממשלה, בהשקעות עתק, בשיתוף פעולה הדוק של כל המי-ומי בתקשורת, מאמץ-אדירים הזורע רעל בלבבות, וקוצר לא רק שנאה אלא בעיקר בהלה גדולה. כל מפגש עם אחי בני-עמי, שמגיעים ממחוזות חברתיים ואידאולוגיים אחרים, ומכירים אותי רק דרך התקשורת המגוייסת, כל מפגש כזה ממלא אותי צער עמוק. מה שהם "יודעים" עלי פשוט מעורר חלחלה, מפחיד, ומבעית. איך אפשר לחיות עם "ידיעה" שכאלה הם שרי הממשלה של המדינה שלך? זה הרי נורא! הנזק של מכונת-התעמולה הזו הוא בעיקר נזק שלהם, כי אני הרי יודעת שאינני כזו, אבל הם אינם יודעים, והם חיים בתוך סיוט מתמשך רק בגלל שסיפרו להם עלי, ועל חברי, זוועות שקריות שכאלה.
השבוע הופץ ברשת סרטון בו נראים אישי ציבור בעלי דעות מקוטבות מתחבקים ביניהם, סרטון שנערך באמצעות בינה מלאכותית. בין היתר "סידר" לי הסרטון חיבוק עם מירב מיכאלי. "האם תסכימי להפוך את הסרטון למציאות?" שאל אותי ידיד, ואני נזכרתי בשיתופי הפעולה המצויינים של מירב ושלי בכנסת התשע-עשרה, ובראיון משותף שערכנו לקראת תום ימי הכנסת ההיא, ובו צולמנו כשאנו מחובקות.
"איו קל מזה" – השבתי לו – חילוקי הדעות לא צריכים להגיע לעוינות אישית, ומי שיגיע לצלם את חברי הכנסת ב"פרסה" שמאחורי המליאה, יוכל לראות זאת במו-עיניו. ועם זאת, אני חוששת שזה לא יצלח לעין המצלמות, ולצערי החשש הזה מבוסס על נסיון אמתי. היה כבר מי שניסה להפגיש אותי עם חברת כנסת מהעבודה, לסרטון שמשלב חילוקי דעות עם אהבה וכבוד הדדי. הנסיון נכשל, כל שלוש הח"כיות סרבו, ואחת מהן הסבירה לי בצער עמוק, שהיא מצטערת ומתביישת שזו תגובתה, אבל הדובר שלה פשוט הסביר לה שזה יחסל אותה פוליטית....
את זה אנחנו חייבים לשנות, ודווקא עכשיו. בשבוע הבא עלינו לטובה, ניכנס לחודש אב, ואנו כבר נמצאים עמוק בתוך ימי בין המיצרים, ימי חשבון הנפש על חורבנותינו. כשהגעתי לנחם את ללי דרעי, האם הגיבורה של סעדיה הי"ד, שמעתי ממנה משמעות חדשה לביטוי "שנאת חינם": "חינם – מלשון החן שלהם" – אמרה ללי. כששונאים גם את החן של הזולת – זה בדיוק מה שמוביל לחורבן. ולהפך: ככל שנאהב את החן שקיים בכל אחד ואחת, ודווקא אצל ברי-הפלוגתא שלנו, ככל שנתבונן בחן הזה ונתפעל ממנו – כך נרבה באהבת חינם. תודה, ללי, על השיעור החשוב הזה. כמה נכון! עלינו להשתדל לראות את החן בכל אחד מבעלי-הפלוגתא שלנו, דווקא בהם. ולא רק את החן צריך לראות. גם את התחינה, את התחנונים הבוקעים מעומק הלב – לראות, להרגיש, לחבק, ולאהוב.
על סיפו של חודש אב, נתפלל שנדע לאחוז בנחישות ובאהבה גם יחד, למען עמנו ולמען מדינתנו.