תשעה באב טומן בחובו קושי שהתחיל לפני אלפי שנים, הקושי לא מתבטא רק בגלל מרחק הזמן אלא גם בנדבכים נוספים של קשיים כמו חוסר בטכנולוגיה וחוסר בספרי היסטוריה מפורטים.
למעשה אנחנו לא באמת יודעים מה חווה העם היהודי לפני 2000 שנים, הקושי הזה מקשה עלינו היום מאוד להיכנס לעומק הרגשי של החורבן. אנחנו מבינים שהיה חורבן, מבינים שקרה משהו רע לעם ישראל, אבל לא מבינים בדיוק מה קרה.
לכן, בשלושת השבועות חלקים מאתנו ואני ביניהם נוטים לטעמי ללכת למה שמוכר לנו, אנחנו רואים סירטונים מהשואה, מחברים את השואה לתשעה באב, את מה שאנחנו מכירים מגירוש ספרד, האינקוויזיציה ועוד אירועי אסונות שקרו לעם ישראל במהלך הדורות ומחברים לתשעה באב.
גם בקינות אנחנו משלבים לא רק את החורבן, אלא גם אסונות נוספים שקרו לעם ישראל במהלך הדורות.
גם אני מוצא את עצמי לא פעם מקריא לבן שלי את קינות השואה ומרגיש עמוק יותר באירוע, וחי יותר את האסון מאשר את קינות החורבן, למה זה קורה?
אני גר בירושלים, קשה לי לדמיין את הקינה "בצאתי מירושלים", אני לא יכול לדמיין את תושבי ירושלים יוצאים לגלות, אין לנו סירטון מהעבר.
קושי נוסף שגורם לנו שלא להבין לעומק את החורבן ולהבין את מה שחווה העם היהודי לפני 2000 שנים, נעוץ בכך שלאורך כל עשרות השנים האחרונות תלמידי ישראל לא לומדים על תשעה באב במערכת החינוך מכיוון שהם בחופשת הקיץ. הם לומדים על פורים, מביאים קישוטים לסוכה שהם עשו בגן או בבית הספר, מביאים חנוכיה שהם בנו יחד בכיתה אבל על תשעה באב הם לא לומדים, וזה ממשיך איתם גם כשהם בוגרים.
הילדים מרגישים את הקיץ, הם רוצים לבלות בבריכה, רוצים לצאת ולטייל, זה הרבה יותר יושב עליהם מאשר תשעת הימים, אבל וחורבן.
האחריות מוטלת עלינו ההורים, להמשיך ולספר לדור הבא ולדור שאחריו, את שאירע בחורבן הבית. זה לא פשוט כי גם אנחנו בעצמנו לא מצליחים באמת להבין מה קרה לפני 2000 שנים, אבל האחריות היא של כולנו, להעביר את מה שאנחנו כן יודעים לדורות הבאים.
אני חושב שהחורבן לא הסתיים כשבית המקדש השני נחרב, אלא החורבן נמשך לאורך כל הדורות. הוא התחיל אולי בשריפת בית המקדש בירושלים, אבל הוא המשיך ברדיפות בגלות, בעלילות הדם, בגירוש ספרד כאמור, באינקוויזיציה, בשואה ואפילו היום כשאנחנו בתוך מלחמת קיום. יש קשר ישיר בין החורבן של אז לאירועים שקורים היום, יש חוט שמקשר.
השנה לצערנו חטפנו חתיכת תזכורת ואנחנו ממשיכים להיזכר בחורבן יום יום, חיילינו עדיין נלחמים וחטופינו עדיין לא חזרו. כ-1500 מאות אנשים נהרגו, מאות משפחות כבר לא יחזרו למה שהיו לפני המלחמה הנוראית הזו. זה סובב אותנו בכל שניה בחיים שלנו. אנחנו בעזרת השם השנה נעמוד ליד שריד מקדשנו יחד עם החניכים שלנו מתנועות הנוער שעלו ארצה וחלקם אף תוך כדי המלחמה ונשיר בקול חזק שירי געגוע לבית המקדש, שירי תקווה לירושלים שתיבנה, כפי שאנחנו עושים כבר כמעט 30 שנה בקול רועם שמביא אליו אלפי צופים ומשתתפים.
אני יודע שהשנה אני אסתכל למעלה ואני אגיד לקב"ה, על ההר הזה אתה כל כך התרגשת כשאברהם אבינו, עמד בניסיון והוכיח לך שהוא מוכן לעקוד את הדבר הכי חשוב לו בעולם, את יצחק בנו, אתה התרגשת מזה. אנחנו הקרבנו השנה מעל 1500 איש. לא היינו מוכנים, אבל הקרבנו. ואם תגיד שזה בגלל שתקפו אותנו ורצחו בנו ולא הייתה לנו ברירה, אלא להקריב אותם אז נגיד שלא, מה עם 300 אלף היהודים שחזרו לארץ מאז המלחמה ושבאו לגור כאן ולהתנדב כדי להראות לך שאת הנפש של היקרים שלנו שמנו במקום המסוכן ביותר בעולם, בשביל עם ישראל.
אז אם התרגשת כשאברהם אבינו כמעט עקד את יצחק, אז בוא ותתרגש גם עכשיו כשעם ישראל עושה הכל למען תורת ישראל ועם ישראל. אתה זוכר חסדי אבות, תזכור גם את העקדה שלנו, את מה שאנחנו הקרבנו. כדי שנוכל להמשיך לבנות את ארץ ישראל. עם ישראל רואה עכשיו יותר מתמיד שהאחדות והרגעים המרגשים שלנו כעם זה הרגע שגורם לכולנו להגיד "וואו" זה גורם לנו להרגיש הכי חם בלב. תן לנו את בית הבחירה כדי שנוכל לכבות את הרוע והשנאה שיש בעולם ולהפיץ אור ולהביא לעולם כולו את האור האמיתי שבעזרת השם ישפיע על כל העולם.
הכותב הוא מנכ"ל OU ישראל