טעות נושנה נתאזרחה בלב רבים, והיא שבג"ץ אשם בכל דבר. אני יכול למלא ספר או שניים בביקורת המוצדקת על בית המשפט העליון הישראלי, אבל מה לעשות שהוא לא אשם בכל דבר.
טעות נושנה דומה שקיבלה תושבות קבע בלב רבים היא שהיועצת המשפטית לממשלה אשמה בכל דבר, בכפוף לכך שאין באשמה זו כדי להפחית ולהסיר את האשמה מבית המשפט העליון. כאשר באורח נדיר שבנדירים האשמה איננה של בג"ץ ושל הייעוץ המשפטי לממשלה, אזי האשמה היא של הפקידים.
אינני חסיד של שופטי בג"ץ, לא של היועצת המשפטית לממשלה או של קודמיה וגם לא של הפקידות הציבורית. אבל יש מגמה מדאיגה של בריחה מאחריות של הדרג הנבחר, ובמובן מסוים לא רק של הדרג הנבחר אלא גם של הדרג הבוחר.
מיעוט ביקורת על הדרג המשפטי גורם לכך שהוא יכול להשתולל ולעשות כאוות נפשו, עם סמכות או בלי סמכות, כי גם ככה יגנו עליו, וכל ביקורת שחלילה תימתח - ישר תתויג כהסתה והשתלחות. אבל ביקורת מוגזמת גורמת לכך שאף אחד כבר לא מקשיב לה, כי אם אתה תענה "בג"ץ אשם" לשאלה "סליחה אדוני, מה השעה?", ואם תענה "זו גלי בהרב־מיארה שאחראית", כששואלים אותך איך קוראים לך - אתה הופך לאדם חסר משמעות וחסר השפעה. מי שאוטומטית מאשים את הדרג המשפטי או את הדרג הפקידותי, פשוט מאבד את הקשב של הציבור וגם את הקשב של הגורם המבוקר.
אם צריך להכליל, אזי התקשורת הימנית הרבה יותר קרובה לדיפולט של הדרג המשפטי אשם עד שתוכח חפותו, והתקשורת השמאלנית הרבה יותר קרובה לדיפולט של כל ביקורת על מערכת המשפט והפקידות היא הסתה פרועה והשתלחות מגונה עד שיוכח אחרת (ולא יוכח אחרת).
אבל הבעיה היא הרבה יותר עמוקה וחמורה מכך שהביקורת האוטומטית הופכה את הביקורת ואת המבקר לחסרי משמעות והשפעה. הבעיה היא שהביקורת מסירה את האחריות כאמור מהדרג הנבחר. אם הדרג המשפטי אשם בכול, אז אנחנו לא אשמים בכלום. ואם אנחנו לא אשמים בכלום, אז אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים (ובדרך כלל לא לעשות כלום), ואף אחד לא יבקר אותנו.
אפשר לקחת כל כך הרבה דוגמאות ולהראות איך הסיטואציה הזאת כל כך נוחה לדרג הפוליטי. אסון מירון? בגלל שבג"ץ דחק בצדדים להגיע להסכמות בנוגע להפקעת השטח. חוק הגיוס? בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה. שחרור מנהל בית חולים שיפא חזרה לעזה? בגלל עתירה לבג"ץ. מחדל 7 באוקטובר? בגלל פסיקה של בג"ץ בעניין נוהל פתיחה באש, ובגלל שהיועצת המשפטית לממשלה לא הכריזה על מצב מלחמה עד שעת אחר הצהריים באותה שבת.
בחלק מהטענות יש גרעין מסוים של אמת, וחלק הן הזיה מוחלטת. אבל איפה החלק של הדרג המדיני פה בסיפור? האירוע הכי טראומטי מבחינת נתניהו היה פסק דין של בג"ץ מ־2018 שהתיר לממשלה לפנות את המאחז הפלשתיני חאן אל־אחמר. נתניהו, שהתמחה בהאשמת הדרג המשפטי ושכלל את ההתמחות לדרגות רב אומן, נמצא כמעט לראשונה בחייו המקצועיים בפלונטר של ממש. לא רק שאי אפשר להאשים באופן ערטילאי את הדרג המשפטי, אלא בג"ץ אישר לו בפירוש לפנות את המאחז. פסק הדין חלף, והפינוי לא בוצע. בצר לו, נתניהו נאלץ לעשות קולות של עשייה. בישיבת הממשלה ב־21 באוקטובר 2018 הכריז נתניהו כי "חאן אל־אחמר יפונה, עם או בלי הסכמה. זה לא ייקח הרבה שבועות, זה יהיה הרבה יותר קצר, נעשה כמה מהלכי היערכות חיוניים בזירה הבין־לאומית, ניתן הזדמנות אחרונה לפינוי בהסכמה, אבל בכל מקרה חאן אל־אחמר יפונה. אני לא מדבר על פינוי קוסמטי, אלא על פינוי של ממש".
אומנם נתניהו לא הבטיח כמה זמן בדיוק יידרש כדי לפנות את חאן אל־אחמר, אך אני נוטה להעריך ש־6 השנים שחלפו מאז אינן נכנסות תחת ההגדרה "זה לא ייקח הרבה שבועות, זה יהיה הרבה יותר קצר".
אם לא היה די בצרה הזאת של נתניהו, עמותת 'רגבים' החליטה להוסיף עוד שמן למדורה וב־2019 הגישה עתירה לבג"ץ בדרישה שיחייב את ראש הממשלה ושר הביטחון לפנות את המאחז. ב־2018 בג"ץ דחה עתירה שביקשה לאסור על הממשלה לממש את צווי הפינוי שהוצאו לחאן אל־אחמר עוד ב־2009. בג"ץ קבע שהממשלה רשאית לפנות את המאחז. ב־2019 רגבים ביקשו שבג"ץ יחייב את המדינה לממש את צווי ההריסה ולאכוף את הדין עם הבנייה הלא חוקית במאחז.
נתניהו כמו נתניהו ניסה לעכב את בירור העתירה, ובמשך שנים סירב להשיב לגופה של העתירה. הוא ביקש עוד ארכה ועוד ארכה עד אין קץ כדי להשיב מה בכלל עמדתו בסוגיה. לבסוף במאי 2023 נאלץ נתניהו לבקש מבג"ץ לדחות את העתירה נגדו, בנימוק של שיקולים מדיניים וביטחוניים סודיים. נתניהו שב והתחייב ברמה העקרונית להרוס את המאחז הבלתי חוקי, אבל סירב להשיב מתי, ורק הסכים לומר שישנן סיבות עדכניות המונעות זאת ממנו. בג"ץ קיבל את עמדת נתניהו ואיפשר לו שלא להרוס את המאחז הפלשתיני.
מאז 2018 הפך חאן אל־אחמר לאות קין ולכתם שנתניהו התאמץ למחות ממצחו. הסכנה הכי גדולה למנהיגות שלו היא הבנה ציבורית שלמעשים או לחדלות מעשים יש כתובת במשרד ראש הממשלה. לרוב, התקשורת הימנית עסוקה ב־99 אחוזים מזמנה בהאשמה של כל גורם אפשרי מלבד הדרג המדיני, שמצידו מעודד בחפץ לב את הביקורת הזאת, מתוך הבנה שהיא מנקה אותו מכל ביקורת ומכל אחריות.
האקטיביזם הוא לא באג
הבריחה מאחריות כבר מזמן התרחבה אל מעבר לשימוש בדרג המשפטי, ועברה גם לצה"ל ולכל גורם אפשרי. בלית ברירה נתניהו מוכן שהביקורת תופנה לדרג המדיני, ובלבד שהיא תוקדש לשר הביטחון גלנט.
קחו לדוגמה את הסיפור הנוכחי של עסקת החטופים. לנתניהו יש ביקורת שהוא משמיע אותה בפומבי, בתדרוכים ובהדלפות על צוות המשא ומתן מטעם ישראל. השבוע הייתה לו גם ביקורת על כך שהצוות מדליף באופן אנונימי ופוגע במשא ומתן, באינטרסים של המדינה וביכולת להשיב את החטופים.
לגופו של עניין, אני חושב שהביקורת שלו על ההדלפות היא מוצדקת לחלוטין. אומנם לא בדיוק "נאה דורש ונאה מקיים", אבל 50 אחוז זה גם משהו, וחוץ מזה לא כל מה שמותר לדרג מדיני ובפרט לראש הממשלה, מותר לדרג מקצועי.
אבל אני מנסה להבין איפה מתחילה האחריות של ראש הממשלה נתניהו לכל האירוע. אם לטענתו צוות המשא ומתן מתנהל בצורה כושלת ורופסת, אין לנתניהו אחריות פה? הוא זה שמינה את צוות המשא ומתן. אם נתניהו באמת זועם על ההדלפות, הוא יכול לדרוש מחברי הצוות לעבור בדיקת פוליגרף, והוא יכול גם פשוט להחליף את חברי הצוות.
להזכירכם, בניגוד ליועץ משפטי לממשלה ולפרקליט המדינה, שקשה עד בלתי אפשרי לממשלה להדיח אותם משום שהם נושאים תפקיד סטטוטורי ואמורים להיות עצמאיים ו"שומרי סף", פה מדובר בצוות שאין לו עיגון חוקי כלשהו. חברי צוות המשא ומתן אינם שומרי סף, אינם ממלאים תפקיד סטטוטורי. אם נתניהו לא סומך עליהם, הוא בהחלט יכול להחליף באותה שנייה את כל חברי הצוות. להחליף את ראש המוסד ביונתן אוריך, להזיז את ראש השב"כ ולשים במקומו את עופר גולן, להראות לאלוף במיל׳ ניצן אלון את הדלת ולשים במקומו את עורך הדין עמית חדד, ולתת למנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי את סמכויות הניהול.
נתניהו לא עושה את זה. כבר חודשים על גבי חודשים גורמים בצוות מתדרכים נגד נתניהו, ונתניהו משיב להם בתדרוכים מטעמו. ככה נראות פחות או יותר כל מהדורות החדשות מדי ערב. ככה לא נראית מנהיגות.
לאחר שאמרנו את כל זאת, צריך לחזור על מה שפתחנו בו בעניין ההתנהלות של הדרג המשפטי והפקידותי. אין ספק שיחסי הכוחות הופרו לחלוטין, ומי שתפקידו לייעץ הפך להיות מתווה המדיניות, ומי שתפקידו ליישם שם את עצמו בנעלי ראש הממשלה.
אבל מה שמרגיז ומוציא מהדעת הוא העובדה שהממשלה מאפשרת לכל האקטיביזם המשפטי והייעוצי לחגוג. היא מנהלת את המאבקים שלה רק במקומות הכי שוליים והכי לא חשובים לציבור.
הממשלה לא יכולה לטעון שאין לה אחריות משום שהיועצת סברה כך או משום שחששה מבג"ץ, כאשר הממשלה לא פעם ולא פעמיים מקבלת החלטות בניגוד לעמדות מפורשות של היועמ"שית בהרב־מיארה. אלא שכאמור מדובר דווקא בעניינים בשוליים של השוליים. לדוגמה, מינוי ד"ר אודליה מינס לתפקיד ממלאת מקום יושב ראש הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. אין לי מילה רעה לומר על מינס, ואני חושב שהיא אדם ראוי, אבל לטענת היועצת המשפטית לממשלה יש מניעה משפטית למנות אותה בשל אי עמידה בתנאי סף. דווקא שם החליט שר התקשורת לקדש מלחמה, וקבע שמדובר בסלע קיומנו. ראש הממשלה איפשר להעלות את הנושא להצבעה על אפה וחמתה של בהרב־מיארה, ומינס מונתה. גם כאשר המשנה ליועמ"שית גיל לימון טען שאין למינוי הזה תוקף, השר קרעי לא התקפל, הבהיר שההחלטה התקבלה כדין וסירב לסגת כל עוד בג"ץ לא יקבע בפירוש את ההפך.
כך גם במינויים נוספים ובעניינים נוספים, לדוגמה מינוי האלוף במיל׳ אליעזר (צ׳ייני) מרום לתפקיד פרויקטור שיקום הצפון, חרף התנגדות היועמ"שית.
שר המשפטים יריב לוין גם דרש ייצוג משפטי עצמאי לממשלה בשתי העתירות על המינויים הללו.
לא ראינו שהממשלה עמדה על שלה ונלחמה לנקוט הוראות פתיחה באש נוקשות יותר בגבול בעזה, אלא על פי הקונספירציה - עצם החשש שבג"ץ יפסוק ההפך גרם לריסון עצמי שהוביל למחדל 7 באוקטובר. לא ראינו שהממשלה נלחמה נגד הצעת הפשרה של השופטים בעניין אי הפקעת אתר מירון. לא ראינו את הממשלה נלחמת בשורת נושאים מהותיים וקריטיים לאזרחים. איכשהו האומץ לעמוד כחומה בצורה מול האימפריאליזם המשפטי שמור רק למקומות שאין בהם חשש מהות וללא סרך רלוונטיות לציבור.
תופעה זו מלמדת שמבחינת יותר מדי גורמים בממשלה ובראשם ראש הממשלה, האקטיביזם השיפוטי והאקטיביזם הייעוצי הוא לא באג, הוא פיצ׳ר.
לתגובות: gravishai@gmail.com