אביטל טהרלב, אמא של סמל אלחי ז”ל
אביטל טהרלב, אמא של סמל אלחי ז”לצילום: ערוץ 7

בעקבות התגובות להיכנסו של אלוף שלומי בינדר לתפקיד ראש אמ"ן . שמי אביטל טהרלב, אני אימו של סמל אלחי טהרלב הי"ד שנפל כחייל גולני בעת פעילות מבצעית בצומת עפרה, בפיגוע דריסה שביצע מחבל חמאס לפני יותר משבע שנים.

אין לי יומרה להבנה אסטרטגית או פוליטית מעמיקה, אני אשה פשוטה, ואזרחית מדינת ישראל- שאוהבת מאד את המדינה ומודאגת מאד. מודאגת מאד מכך שהחטופים עדיין לא איתנו. מודאגת מהשבר ומהקרע, מודאגת באשר לחוסנה של החברה הישראלית האבלה והפצועה והגולה ויכולתנו לעמוד מול האיומים שממשיכים להתרגש עלינו.

כפסיכולוגית (חינוכית) אני יודעת, שכאשר קורה לנו דבר נורא, נוטים להתרחש שני תהליכים פסיכולוגיים. האחד– בשל הצורך להתמודד עם הרוע, נייצר תפיסה מפצלת, דיכוטומית, דו-קוטבית, לפיה יש טובים ויש רעים, יש 'אנחנו' ויש 'הם'. במקרה שלנו אכן יש רעים- החמאס הוא הרוע המוחלט, הצרוף. (אחרי שמחבל רצח את בני, התוודעתי מקרוב לתודעת הרוע המוחלט ולקיומם של בני אור ובני חושך, ואת החובה שלנו לדבוק באור ולהתרחק מהאופל). אולם, גם בתוך ההנהגה של החברה הישראלית יש מנהיגים שכשלו, שטעו בשיקול דעת, יש שחטאו ביהירות, באטימות ובנהנתנות ויש כאלו שעדיין חוטאים בכך. עמדתנו כלפיהם צריכה להיות ביקורתית. הגיוני מאד שנכעס עליהם, שנדרוש מהם להודות שכשלו, שנדרוש מהם לקחת אחריות, שנפגין מולם, ושנעניש אותם בקלפי. עם זאת אני מסרבת להסכים לעמדה של שחור לבן מוחלט, של שנאה ניכור והסתה והכפשה.

בנושא הזה של לקיחת אחריות נראה שיש שונות גדולה בין המערכת הפוליטית למערכת הצבאית. לצערי בהנהגה הפוליטית לא נשמעו עדיין באופן ברור ואמיץ מספיק קולות של לקיחת אחריות, הודאה באשמה, נכונות לבוא בענווה ובאומץ לב ולומר -טעינו , כשלנו, סליחה. לעומת זאת בקרב קברניטי הצבא נשמעה באופן ברור האמירה הזו, מספר קצינים בכירים כבר בחרו להתפטר, ונראה שברור לכולם שמיד כשתסתיים המערכה, יהיו חילופי מנהיגות בצמרת הצבא. יחד עם זאת – אבוי לכולנו אם בשל הלהיטות להעניש אשמים נוותר על הקצינים המקצוענים והמנוסים, ונישאר בעת הגורלית הזו בלי הנהגה צבאית שמסוגלת לנהל את המערכה.

תהליך פסיכולוגי נוסף שמתרחש בשל תחושת החוסר אונים הבלתי נסבלת שמאפיינת את החוויה הטראומטית, הוא שנרצה למצוא מהר ככל האפשר את האחראים ואת האשמים. האסון כל כך קשה, הזעם כל כך עצום, עד שבמובנים מסוימים עצם ההאשמה של מישהו שאמור היה להיות אחראי ולמנוע את המחדל הזה, מרגיעה את תחושת חוסר האונים ואת החרדה מהכאוס ומהעדר הסדר המיוחל בעולם שאמור להיות מקום בטוח ומוגן. רבים מאיתנו סבורים שהאסון של השביעי באוקטובר הוא תוצאה ישירה של מדיניות ההכלה של הממשלה, ושל הקונספציה השגויה של הצבא. וברור שהכרחי לחקור, להפיק לקחים לתקן ולשנות. כאשר אנו מלאים בתחושת זעם וחוסר אונים, אנו טועים לחשוב שהכרחי לערוף (ומיד!) את ראשיהם של מובילי המדיניות והקונספציה, ושזו הדרך בה הבעיות יפתרו. פשוט בגלל שאנו זקוקים למצוא אשמים.

ב7/10 קרה אסון במדינה שלנו, התרחש מחדל שאין דומה לו, כאשר כוחות הרשע של החמאס פלשו לעוטף, הממשלה הצבא וכוחות הביטחון כשלו בתפקידם ואזרחי המדינה הופקרו, נרצחו ונחטפו.

מאז, למרות שנעשים מאמצים גדולים של כל הגופים האמונים על כך לתפקד ולתת מענה לאזרחים, נראה שהאירוע גדול על הממשלה שלנו, וחלק גדול מהמענים הנדרשים מגיעים מעט מדי ולאט מדי. גם לצבא לקח שעות וימים רבים מדי להתארגן להתאושש ולצאת למלחמה, אולם בניגוד למערכת הממשלתית, המערכת הצבאית מיד התגייסה ובזכות אנשים רבים ומופלאים, מפקדים וחיילים, אלופים וטוראים, המצב בדרום כיום שונה לחלוטין והחמאס איבד את רוב כוחו וקרוב למיטוט.

( אני הקטנה מתקשה להבין איך במשך תקופה כל כך ארוכה החטופים עדיין לא שוחררו, ואיך תקופה כל כך ארוכה מפוני הצפון עדיין גולים מבתיהם בלי אופק נראה לעין. השאלה הזו מטרידה ומפלחת לב ומקוממת, אולם קטונתי מלהבין).

ההיכרות שלנו עם אלוף בינדר החלה ביום בו נפל בננו אלחי הי"ד. שלומי בא אלינו הביתה באותו ערב, ביחד עם המג"ד דאז יאיר פלאי והמ"פ אליעזר מרחביה, ועם קצינת הנפגעים המופלאה שלנו קרן. הם הסתכלו לנו בעיניים, הסבירו את נסיבות נפילתו של אלחי, ענו על השאלות ומאותו ערב הם לא עזבו אותנו. זכינו לביקורים רבים שלו בביתנו בטלמון לאורך השנים, לקשר אמיץ ועוטף, אכפתי ותומך.

זכינו להכיר את שלומי בינדר מקרוב. אדם עניו וערכי מאד, כנה וחף מכל פוזה ומכל אינטרס, שפועל מתוך שליחות, שמוביל בחוכמה ובמסירות, סקרן ופתוח לשמוע, ומכבד מאד את זולתו. עם ההתוודעות אליו ולקצינים בכירים נוספים, חשנו התפעלות וזכות גדולה, להיות שייכים לעם שאלו הם מנהיגיו הצבאיים. ראיתי את מסירות הנפש, המחויבות הערכיות והשליחות, הנכונות להיות שבועות וחודשים בלי לראות את הבית, בהתמסרות טוטאלית למשימה. עם ההיכרות עם שלומי בינדר הבנתי מחדש את המושג היהודי 'צדיק'.

כאמור אני לא מבינה באסטרטגיה צבאית וגם לא בהתנהלות פוליטית. אני כן מבינה שלאחר המחדל הגדול של המודיעין, אמ"ן זקוק לראש הכי טוב שיכול להיות לו, לאדם מנוסה, עם יכולות של הובלה, שיקול דעת, אחריות ומחויבות. אדם שלא האגו מפעיל אותו אלא תחושת שליחות ומודעות לכובד האחריות.

להבנתי המאבק נגד המינוי, והקיטרוג על הרמטכ"ל ועל אלוף בינדר, נבע מהצורך האנושי הבסיסי שיהיה את מי להאשים. ראיתי את תגובתו האצילית של אלוף בינדר לאורך כל הדרך. הוא מרכין את ראשו בפני המשפחות השכולות ואין בליבו הטהור טינה. אני מאמינה וגם מקווה מאד למען כולנו שימשיך ויעמוד לו כוחו לדבקות במשימה הכבדה והחשובה שלקח על עצמו למען כולנו. אני מקווה שנתעשת ונפסיק להאשים להכפיש ולקטרג על האדם הלא נכון.

זכיתי להשתתף בטקס המכובד והמרגש של חילופי ראש אמ"ן הערב. לא היו שם 1500 איש אלא אולי 300- הקהל כלל את משפחותיהם של חליווה ובינדר, מספר לא קטן של משפחות שכולות שכל אחד מהאלופים ביקשו להזמינם, צמרת הפיקוד של צהל, וחיילים מאמ"ן הנפרדים ממפקדם ומקבלים את מפקדם החדש. לא ניתן להגדיר את האירוע כאירוע מפואר וחגיגי. לא ניתן לומר שהיה בו ניכור לכאב הימים הללו. נכון לומר שזה היה טקס צה"לי מכובד, נאומים מרגשים בקול רועד ובדמעות בהם הוזכרו בכאב הכישלון הצורב של מאורעות הימים הללו, ההכרח לתהליכי תיקון ואיחוי, והאחריות הכבדה לשנות ולתקן.

אני פונה בתחינה ובקשה לכולנו- כבר נוכחנו לדעת שסכסוכים ומאבקים בינינו מחלישים אותנו ומסייעים לאויבינו. אנו מצויים בתקופה גורלית, בה לצד השבר והתהום התגלו בתוכנו כוחות אדירים של גבורה, של אחווה וערבות הדדית. אנחנו במצב קריטי של פיקוח נפש של יחידים ושל עם. רבים כל כך הצטרפו למשפחת השכול. רבים כל כך מתמודדים בגבורה יומיומית עם פציעות קשות. כולנו זקוקים לחסד.

בואו ננהג אנחנו כמו המנהיגים שאנחנו רוצים שיהיו לנו! ננהל את המחלוקות בתוכנו בכבוד ובעין טובה, בואו יחד לא ניתן לשסעים להעמיק, לא נשתף פעולה עם דיבור מפלג ומכפיש, בואו נתמקד בלהוסיף טוב, כי בנפשנו הדבר.