תרקדו גם בשבילנו

האמת היא שלא רציתי להשתתף בדיונים על איך לחגוג השנה את שמחת תורה. עצם הדיון הזה הופך לי את הקרביים. יש משהו בחגים הבאים לקראתנו שנראה כמעט בלתי עביר.

איך נעמוד לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה וביום כיפור, ואימת הדין כה מוחשית. איך נבקש למען הרוגים וטבוחים, ובאי באש ובמים, והתמונות והשמות לנגד עינינו. איך נבקש סליחה וכפרה ושילמנו כבר כל כך הרבה וזה עוד לא נגמר. איך נעמוד שוב ונבקש חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, האם הפעם יקבל?

ואחרי ימי הדין, איך נחגוג את שמחת תורה, שמסכם את כל הימים הנוראים. החג שהוא רק של הקדוש ברוך הוא ושלנו, אינטימי כזה, שמרוב שאנחנו אוהבים אותו הלבשנו עליו גם את תפילת הגשם וגם את החגיגה של סיום התורה והתחלתה. איך נחגוג אותו שוב, אחרי שבשנה שעברה הוא התנפץ לנו לרסיסי רסיסים והכול עוד חותך וטרי וכואב ובכלל עוד לא נגמר.

בשביל המשפחה שלנו, שמחת תורה יהיה יום השנה הראשון. יארצייט. אנחנו עוד זוכרים איפה היינו בכל דקה של החג הזה אשתקד. מה עשינו, מתי נפרדנו ומה חשבנו. אחרי תילי תילים של תהילים עוד הספקנו ללכת לשתי משפחות שבהן הגברים גויסו למילואים בצו שמונה, כדי לבדוק שהנשים והילדים בסדר. לא ניחשנו עם מה נוה שלנו מתמודד ואיפה הוא בכלל ומה באמת קורה בדרום.

שמחת תורה השנה הוא סימן שאלה אצל מאות רבות של משפחות שכולות טריות, שתוהות איך הן יעברו אותו. בשביל כולן החג יהיה תזכורת לטראומה. הן עדיין מגלגלות בראש את קורות היום הזה. האם הצליחו ליצור קשר עם האדם היקר להן שאיבדו, האם ידעו היכן הוא, כמה זמן לקח להן להבין מה קרה ומי בישר להן. וזה עוד בלי לדבר על תושבי היישובים בעוטף, שבשבילם הכול בכפולות ובחזקות. הניגוד החריף בין התחושות האלה לאופן שבו היום הזה נחגג בכל שנה הוא בלתי אפשרי.

שמחת תורה הוא חג שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליו השנה, להדחיק, ופתאום הדיון הפומבי הזה, שהתעורר כבר לפני כמה שבועות, הופך את שמחת תורה לקיים ונוכח. הוא מודיע שהחג הזה יגיע ושאי אפשר יהיה להתעלם ממנו. הדיון הזה גם גורם לכאב האישי להפוך לציבורי. התחושה היא שזה הכי שלנו, אבל האמת היא שהאירוע הזה הוא הכי לאומי שיש. כל הדברים האלה ביחד הופכים את הדיון הזה ללא פשוט.

להמשיך את הריקוד של נוה

ולמרות המורכבות, אני מברכת על השיח הער, ובמיוחד על מה שכתב הרב ליאור אנגלמן מעל דפי 'בשבע' בשבוע שעבר (ומי שפספס, כדאי מאוד להשלים, כי כל משפט וכל תובנה שנכתבו שם הם בסלע).

עצם הדיון הזה חשוב וטוב. הוא מבטא את הרגישות של הציבור, שלא אדיש לכאב של כל מי שנפגע מהמלחמה, ומכיר בכך שהאירוע המטלטל הזה לא יכול לעבור בלי התייחסות. העובדה שהציבור חש שהוא לא יכול להפטיר כבכל שנה, ממחישה עד כמה אנשים מחוברים למתרחש ושלומם כשלום עמם. מצד שני, הקושי לוותר על מסורת אבות, על השמחה ועל החג הזה, שכמה שהוא מבולגן עם תפילה לא נגמרת, הוא שלנו. הרצון לא לוותר מציג אמונה עמוקה וזקיפות קומה, ודבקות במסורת שלא נעקרת בקלות ממקומה. לא ינצחו אותנו כל כך מהר.

האמת היא שאני לא ממש יודעת איך כדאי לחגוג וכדאי שכל קהילה תעשה כהבנתה. אני מעלה פה בעיקר מחשבות, ובסופי המשפטים אני מניחה שלוש נקודות ולא סימני קריאה. מאירה את נקודת המבט הכי פרטית שלי.

ראשית, אם בקהילה שלכם חברות משפחות שכולות או פצועות או משפחות חטופים, כדאי לשאול אותן מה יתאים להן ואיך הן מרגישות עם החג (ובכלל עם החגים) ואם יש משהו שחשוב להן שיקרה או שלא יקרה בבית הכנסת. הרגישות לעם ישראל ולאירועים לאומיים מתחילה בבית, בקהילה.

ונכון, חלק מהמשפחות השכולות, אולי רובן, לא יצליחו לשמוח או לרקוד. אבל זה לא אמור להשבית את השמחה של כולם או שהציבור כולו לא צריך לרקוד. וכמו בחגים הקודמים בשנה הזאת ובחגים שעוד יבואו, כן, תהיו רגישים ותטילו סימן ביום הזה, אבל תרקדו גם בשבילנו ובשביל מי שלא יוכל יותר להצטרף למעגלים בבית הכנסת. נוה שלנו אומנם הגדיר את עצמו דתל"ש, אבל את הלילה האחרון שלו בעולם הזה הוא עשה בשירה וריקודים עם ספר תורה, מוביל את חניכי בני עקיבא ורוקד איתם בצורה מקפיצה ושמחה במיוחד, כמו שהוא ידע ואהב. אז תרקדו גם בשבילו וגם בשבילנו.

אל תשכחו את כל ההרוגים והנרצחים של היום הזה, אל תתעלמו מהקטסטרופה, אבל כל קהילה, לפי מה שמתאים לה, חייבת גם להמשיך לנגן ולרקוד ולקרוא "עוזר דלים הושיעה נא, פודה ומציל הצליחה נא" על מה שהיה ומה שעדיין. מילות השירים, הפסוקים והפיוטים הרי תמיד נחצבים מעומק הנשמה. אפילו תפילת ההלל מעורבבת מפסוקי שמחה ומפסוקי תחינה. והשנה, כמו שהכול מקבל עוד משמעות ועומק, גם אותם ישירו בצורה אחרת.

שמחת תורה הוא אולי יותר מכול, חג שיש בו תקווה. שיש בו מבט אל החורף המתקרב ואל הבטחות אחרי החגים, ומלווה אותנו המחשבה שתפילותינו התקבלו ברחמים ואפשר לגשת לשגרה נקיים יותר, צחים יותר, וגם רגועים כי התחדשנו והלב שלנו נטהר. והשנה אני לא יודעת מה יהיה ואיך נרגיש. אני מתפללת שבכל זאת נצליח לשאוב מהחגים קדושה ונחמה וכוחות. אנחנו לא חדשים פה ולא המצאנו שום דבר. אבות אבותינו ידעו לחגוג את החגים בזמן השואה וגם אחריה. והורינו ידעו להמשיך לחגוג את החגים אחרי מלחמת יום כיפור. לנו נותר רק ללמוד מהם ולהמשיך אותם. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

לתגובות: ofralax@gmail.com