אש ידידותית

זה היה יום לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל במאי 2024. חיילי יחידה עילית של צה"ל התאספו בחלקה הצבאית בבית העלמין בהר הרצל סביב קברו של חלל ממלחמת חרבות ברזל.

עיניהם העייפות היו נעוצות במפקדם הנאה, הגבוה, רחב הכתפיים והשרירי. הוא דיבר בקול יציב ואיתן, מתאר צעד אחר צעד את הקרב העז שבו נהרג החייל הקבור. המפקד התייחס לרוח הלחימה של חייליו, לגבורתם ולמורל הגבוה שלהם. באופן מפתיע, ברגע מסוים, הבעת פניהם של החיילים הפכה חיוורת כשהמפקד פירט נקודת מפנה רגישה ומשמעותית. נסוגותי לאחור כדי לא לפלוש לתיאור האינטימי והכואב לכאורה הזה. הסקתי שהחייל הקבור היה קורבן של אש כוחותינו, נהרג על ידי אחד מחבריו שחשב שהוא מחבל חמאס.

האם אחד מהחיילים שהתאספו היה אחראי למוות הטרגי הזה?

רגע זה מעורר את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה י"א):

"החוטא לחברו ומת חברו קודם שיבקש מחילה - מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר בפניהם חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך..."

לא היו חוטאים בהתכנסות קדושה זו. רק גיבורים ישרים, אמיצים ונאמנים למולדת. הדקה הקורעת לב הזו הפכה למה שפילוסופים מערביים מתארים כ'רגע מכריע' (Augenblick). בעוד שהדקה הזו חלפה, היא הייתה רבת משמעות ומשנה חיים. החוויה מחדש של הרגע הנורא הזה בסביבה המקודשת הזו בוודאי חרטה חותם רגשי בר-קיימא על כל הנוכחים, כולל עליי.

אין מילים. רק דמעות. אמונה וחוסן מעוררים השראה.

חזרתי לבית הקברות המקודש הזה בשבוע שעבר. קרוב משפחתי, רב סרן דניאל מימון טואף הי"ד (23) שירת כסגן מפקד פלוגה בגדוד שקד של חטיבת גבעתי ונהרג יחד עם שני לוחמים וחובשת קרבית. בעת שהיו בתוך מבנה במהלך פעילות ברפיח, התפוצץ מטען חבלה שגרם להתמוטטות חלקית של המבנה ולמותם של ארבעת החיילים. דניאל היה נינו של הרב אליהו טואף ז"ל, הרב הראשי של רומא במשך חצי מאה.

הרב טואף, שבשנת 1986 קיבל את פני האפיפיור יוחנן פאולוס השני בבית הכנסת, נחשב לאחד ממנהיגי היהדות המשמעותיים ביותר באירופה. הרב טואף היה ידוע במאמציו לפייס בין העם היהודי לכנסייה. מספר הספדים קורעי לב תיארו את אופיו המופתי של דניאל ואת מסירותו לאמונה, למשפחה, לחברים ולמדינתו.

אחד מאחיו של דניאל המשיך לזעוק "אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!"

כשאביו של דניאל החל להספיד לבנו, הוא ביקש רשות לשיר את הפיוט המוכר לראש השנה, "בעת שערי רחמים" הידוע גם בשם "העוקד והנעקד והמזבח" בלחן הספרדי המסורתי. פיוט זה מתאר את ניסיון עקידת יצחק שבו יצחק ניצל ואברהם מקריב איל במקום בנו:

"אמר בעל שמים לאברהם:

'אל תשלח יד אל שליש המאורות,

שובו בשלום מלאכי מחניים,

היום הזה זכות לבני ירושלים,

בו אפתח שערי רחמים'

העוקד והנעקד והמזבח."

ברגע זה אביו של דניאל פנה לאבלים שהתאספו וזעק:

"אבל בני דניאל לא חזר."

אין מילים. רק דמעות. אמונה וחוסן מעוררים השראה.

נושא חוזר בכל ההספדים על דניאל היה קריאה לאהבה, אחדות והרמוניה בחברה הישראלית המקוטבת וכואבת. הקהל הרב בהלווייתו ייצג כל מגזר בחברה הישראלית. מאוחדים על ידי המוות הטרגי הזה אך בכל זאת חסינים ואופטימיים.

תחושת האחדות והאהבה הזו הייתה חולפת.

בדרך הביתה, עצוב עמוקות אך מעודד מהכוח והאחדות שעלו מהאובדן הטרגי הזה, נתקלתי בצורה שונה מאוד ומנוגדת של "אש ידידותית".

"אש ידידותית" זו כרוכה בזיהוי נכון של אדם עם ההנחה השגויה שהוא או היא מייצגים יריב קטלני.

כשעברתי ליד מעון ראש הממשלה בנימין נתניהו, נתקלתי בקבוצה רועשת של מפגינים שצרחו לתוך מגאפונים:

"שוטר על מי אתה שומר?" רומזים בכך שראש הממשלה לא צריך להיות מוגן על ידי המשטרה ומסיתים לאלימות.

למחרת בבוקר הוגש כתב אישום נגד אזרח ישראלי על שיתוף פעולה עם איראן בניסיון להתנקש בחיי ראש הממשלה.

רק דמעות.

השיר הפופולרי "Friendly Fire" של לינקין פארק מתאר כיצד קונפליקטים, פרטיים או ציבוריים, לעתים קרובות מובילים אותנו לפגוע באלה שאנחנו אמורים להגן עליהם ולאהוב. השיר מטיל ספק בסיבות מאחורי הקונפליקטים האלה ובערך של מאבקים כאלה.

"אנחנו נקרעים זה מזה ללא סיבה

אנחנו מושכים בהדק במלחמה חסרת תועלת

ואם נחזור ונצלול אל השחור

על מה אנחנו נלחמים?

על מה אנחנו נלחמים?

זו רק אש ידידותית

אש!"

במשנה ביומא, רבי אלעזר בן עזריה מצטט את הפסוק: "לפני ה' תטהרו" כמקור לדרישה לפייס את חברו לפני יום כיפור. במה שונה דרישה זו מהחובה הכללית לכל השנה לבקש מחילה מחבר שפגענו בו? (משנה בבא קמא)

הרב יוסף דב סולובייצ'יק הסביר שבנוסף לבקשת סליחה מחבר, יש חובה נוספת לפני יום כיפור לפייס את חברו בדברי נחמה. אדם יכול להשיג כפרה רק כשהוא בהרמוניה וחלק אינטגרלי של הקהילה. הכפרה של יום כיפור היא הכפרה הקולקטיבית של כנסת ישראל.

זלמן צ' ברנשטיין, הגורו האגדי מוול סטריט שייסד אחת מחברות ההשקעות המצליחות והמכובדות ביותר בעולם, השיק קמפיין יחסי ציבור בסוף שנות ה-90'. המטרה הייתה להביא הרמוניה ושלום לחברה הישראלית. הקמפיין כונה "צו פיוס".

יום כיפור הוא קריאת ההשכמה שלנו.

זהו "צו הפיוס" שלנו.

המחבר הוא פרופסור בדימוס לאונקולוגיה הקרנתית במכללת אלברט איינשטיין לרפואה