”זה. זה. זה... המלך!... אני מכיר אותו!...“
כך היה מסתיים המשל שמו“ר זצ“ל היה מספר כמה פעמים כל שנה במהלך חודש אדר ובפורים בווריאציות שונות, על מלך שהתחפש והלך בשוק, כדי להמחיש את עניין הסתר הפנים, וההבדל בין ההתגלות של פסח וזאת של פורים.
משפט הסיום הזה מתנגן לי בראש, בקולו של הרב, ומרגש אותי עד דמעות. בין כל המשלים שהרב היה מספר, המשל הזה, עם סיומו ההומוריסטי, בולט בזיכרון שלי והוא זה שהיה נותן את הניגון לתקופת פורים בישיבה.
אווירת החגים היא השירים, היא המאכלים, ובישיבה – היא הייתה השיעורים הקבועים והחוויות סביב מו“ר זצ“ל. עבור כל מי שלמד בישיבה הגבוהה אור עציון, מו"ר זצ"ל היה חלק מרכזי של כל חג במעגל השנה, ובמיוחד בפורים.
עונת פורים הייתה מתחילה תמיד עם מסיבת ראש חודש אדר, שהייתה מתקיימת בביתו של הרב - הבית השני של כל תלמידי הישיבה. בשנים הראשונות הרב היה רוקד אתנו, אבל גם כשנחלש כוחו, הרב היה מאיר את חדר, ושמח איתנו, ממקומו בקדמת החדר. אחרי כמה שעות של ריקודים ודברי תורה מפי הר"מים, היה מגיעה הרגע שכולם ייחלו לו – מו"ר היה מוסיף על הדברים, ומרחיב בענייני החג.
בשבת זכור שוב כולם בבית הרב, בטיש של ליל שבת, כולם מצטופפים בפארענטשעס (יציעים) סביב השולחן הארוך ומלא כל טוב, ומו"ר זצ"ל בראשו. שירים, ריקודים, שתיית לחיים, ודברי תורה משמשים בערבוביה עד השעות הקטנות.
כמה ימים לאחר מכן הגיע היום שכולם חיכו לו - היום הקדוש והנורא, פורים.
בליל פורים היינו מתקבצים בבית הרב, ומחכים שיצא מהחדר האחורי מלאך בדמותו של אדם, לבוש בקפוטה ארוך, חבוש בשטריימל, ובקבוק יין בידו. את הרב היינו מלווים לחדר האוכל למסיבת פורים שהייתה מתחילה עם הגעתו ומסתיימת עם יציאתו.
יריית הפתיחה של המסיבה היתה כאשר הרב פתח את בקבוקו ובירך בכוונה. כולם עונים אמן, והתזמורת פותחת עם ההמנון של היום: "חייב איניש לבסומי בפוריא". למרות שבשנים האחרונות הרב לא רקד במסיבה, הרב האיר את החדר והפיץ קדושת פורים באמת. בשלבים מסוימים היו מביאים את המיקרופון לרב כדי לשיר שירים מובחרים, ובמהלך כל המסיבה הרב היה יושב, ומחלק ברכות בסבלנות ובנחישות, לא משנה מי ביקש וכמה הוא היה שיכור, כל הפושט יד נותנים לו.
בבוקר הרב היה אוכל איתנו בסעודה, יושב ומקשיב לפורים תורה של הר"מים והתלמידים, ולעיתים מוסיף הערות, בהומור הראוי לחג פורים. במהלך הסעודה, הרב מנחם מנדעל ווכטר, ראש הכולל בנחלת הר חב“ד, ומחשובי רבני חב“ד, היה מגיע לבקר את מו“ר זצ“ל, ותמיד היה מדהים לראות את רמת הכבוד ההדדי בין שני הרבנים, שבאו מעולמות שונים.
שיא היום, כמו תפילת נעילה, היה כשחזרנו לבית הרב, לקראת הערב, לסעודת פורים אצילית בה שמים וארץ נפגשו. אי אפשר לתאר במילים את קדושת המעמד. בחדר השיעורים, שהיווה את מרכז חייהם של אלפי תלמידים, עמדו בחורים שכבר עברו את רמת "עד דלא ידע" וכל המעצורים שהיה להם בימות השנה כבר אינם, והם יכולים סוף סוף להתעלות. במרכז הכול יושב רבנו, כשקדושת פורים נסוכה על פניו. הסעודה נמשכה הרבה מעבר לצאת הכוכבים, והייתה מסתיימת עם תפילת ערבית מרוממת.
אשרי עין זכתה לראות כל אלה. וזכנו לקבל קדושת פורים באמת.