יובל אנגל בת ה-11 מקיבוץ ניר עוז שנחטפה יחד עם אימה קרינה ואחותה מיקה זמן קצר אחרי שאביה נרצח על ידי מחבלי חמאס, שחזרה את 52 הימים בשבי.
על אביה, שגופתו עדיין מוחזקת על ידי חמאס אמרה: "הגעגועים לא מפסיקים, הם כל הזמן קיימים, הפחד והגעגועים אליו תמיד נמצאים. אבל אין ברירה, אני פשוט צריכה להמשיך עם החיים שלי כמו שהיו."
"הפחד לאימא, לאבא, לטום, למשפחה עצמה, לקיבוץ, לחברים. לא ידעתי כלום, זה היה שם פשוט קשה, כל שנייה רעדתי. זו פשוט צלקת שתישאר איתי לכל החיים".
במענה על השאלה מה עזר לה בימי השבי אמרה כי "הביאו לנו מחברת אז התחלנו פשוט לכתוב בה שירים ותאריכים שנחזור ודברים כאלו, פשוט כתבנו 'אמן'".
רק אחרי שלושה שבועות בשבי פגשה את אימה: "זה היה מרגש כי ראיתי את אימא אחרי שחשבתי שאני לא אראה אותה יותר. חשבתי שיכול להיות שזה יהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותה. והיה גם העצב כי אני לא בבית ואבא שלי לא איתי".
על גורלו של אביה אמרה: "לא ידעתי כלום. שאלתי אפילו את אימא כשראינו אותה אם היא יודעת משהו על אבא".
יובל הגיעה לרצועה כשהיא פצועה: "הם ניסו לתת לי את הטיפול הטוב ביותר שהם יכלו. אבל בואי נגיד את זה ככה - אין להם את הטוב ביותר".
"אני זוכרת את הכאבים שהיו לי והניתוחים. הכאבים שם זו תחושה כאילו אני רוצה לצעוק אבל אני לא יכולה. אם אני צועקת אני לא יודעת מה יעשו לי. כל הזמן פשוט השתיקו אותי, אבל הכאבים האלו פשוט לא יכולתי לעצור את זה, פשוט כל הזמן כאב לי. ואם כואב - אז צריך לנשוך את היד או להרביץ לכרית שיש לידי כי אסור לצעוק".