במלאת שנה למלחמת חרבות ברזל, התקיים בישיבת ההסדר "אורות הראי"ה" בראשון לציון ערב התעוררות אשר התמקד בזיכרון הנופלים והתחזקות רוחנית, כאשר במסגרתו התכנסו ציבור רב יחד עם תלמידים, בוגרי הישיבה ורבניה.
הערב נפתח בדבריו של סא"ל (מיל') איתמר איתם, מג"ד במילואים שנפצע בעזה במהלך הקרבות הקשים.
איתם, שידוע במנהיגותו הנחושה ובתמיכתו הבלתי מתפשרת בכוחות המילואים, שיתף את הנוכחים בחוויות מהלחימה והדגיש את המשמעות של גבורה במצבים קשים. "הקרב הוא לא רק על שטח, אלא על הרוח שלנו. אנחנו נלחמים לא רק על האדמה, אלא על הזכות לחיות כאן כעם עצמאי וחופשי," אמר איתם.
הוא חזר והדגיש כי "נחישות וסבלנות הן הכלים שלנו במאבק המתמשך. המלחמה לא הסתיימה ביום שיצאנו מהקרב – היא ממשיכה בתודעה ובחוסן הפנימי שלנו כעם".
עוד הוסיף איתם: "הסברתי לחיילים שלי שאנחנו חלק ממהלך גדול שהחל באברהם אבינו עד אלינו. זו זכות להילחם למען הארץ ולהיות שותפים מתחת לאלונקה. אנחנו יודעים שהניצחון שלנו הוא לא רק בשדה הקרב – הוא גם במלחמה על הרוח והזהות שלנו".
ראש הישיבה, הרב שלמה לוי אמר: "למה יש אמונה שמסתובבת בעולם? כי לכל הדבר הזה לב, והלב הזה נקרא 'עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל'. כשעם ישראל נמצא באיזה בירור של הזהות שלו, אז יכול להיות שזה בדרך של מלחמה בצפון או בדרום, או בהתמודדות בעולם. התמודדות מחייבת אותנו להסתכל פנימה ולומר 'בנים אתם לה' אלוקיכם'. אנחנו נשלחו בכדי להאדיר את השם בעולם,
אנו נושאים תפילה להחזרת החטופים בריאים ושלמים בנפשם וגופם, שלוחמנו יחזרו בשלום עטורים נצחון".
הרב שמעון אור, דודו של אבינתן אור החטוף בעזה הסביר כי עבורו הערב איננו רק זיכרון כללי אלא רגע אישי ועמוק. "כאשר אני מדבר על חטופים, אני מדבר על המשפחה שלי," אמר הרב אור בקול רועד. הוא דיבר על הצורך להמשיך ולהילחם לא רק עבור החטופים, אלא גם עבור רוח העם היהודי. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישבר. יש לנו אחריות לאומית, והאמונה שלנו תוביל אותנו לניצחון ולשחרור יקירינו," אמר.
בהמשך הערב, חגי לובר, ששכל את בנו במהלך המלחמה, שיתף את סיפורו האישי על ההתמודדות עם השכול והכאב לצד התקומה והתקווה. לובר דיבר בכנות על התחושות הקשות שאחרי האובדן, אך הדגיש את התקווה שצמחה מתוך הכאב. "השכול בהתחלה מציף את הכל; את החיים, את המשפחה, את העבודה, כל פינה בחיים אתה מרגיש שאתה נשאב ושאין נחמה" אמר חגי, "אבל אני רוצה להגיד לכם - יש נחמה. הנחמה לא תלויה בנשק או בכמות המחבלים שנחסל, היא תלויה ברוח הגדולה שלנו, בגבורה שלנו, באחדות שלנו. הנופלים בקרב נפלו כדי שאנחנו נחיה ונשמח. בשמחת תורה הקרובה חייבים לשמוח ולרקוד. השמחה שלא לא מאבדת מהכאב והעצב של השכול אלא להיפך".