דליה נבון, סבתם של איתי פוגל שנפל בערב יום הכיפורים ברצועת עזה ושל אלקנה נבון שנפל בג'נין 42 ימים קודם לכן, מספרת על התחושות הבלתי נתפסות בראיון לערוץ 7.
"אני מאוד מתקשה להבין, עוד יותר מתקשה להסכים ויחד עם זה אני מאוד מבינה את מה שקורה", אומרת נבון. "יש לי שלושה נכדים שיוצאים לצבא, לשירות פעיל, אלקנה במסגרת ישיבת ההסדר, איתי במסגרת הרגילה אחרי שנתיים וחצי בישיבה גבוהה ויש לי עוד נכד שמסיים לימודים במכינת 'רוח השדה' בבארות יצחק וגם הוא יוצא לשירות מלא. כל אחד במקומו ואני מודעת למחויבות למטרה ולהשלכות של שירות צבאי".
"אנחנו משפחה מאוד צה"לית, משפחה מאוד לאומית. אני נטועה בארץ שלנו ולא נעזוב אותה אבל גם צריך לשמור עליה, ולכן אני מאוד מבינה את המשמעות של שלושה נכדים בצבא. לא חשבתי שבתחילת הדרך – הם התגייסו רק במרץ 23' ועוד נכון להם עתיד מזהיר ופורח – אנחנו נפרדים מהם ואני טומנת שניים באדמת הארץ הזו, האדמה שאני אוהבת אותה, אבל בהפרש של 42 יום זה כבד על ליבה של סבתא, אבל אני אספוג. כנראה הקב"ה יודע מה הוא עושה".
נבון מספרת על הקשר הרציף עם נכדיה, ההתעניינות, התגובה לכל ציוץ וכל הערה, המפגשים הרבים שהיא מקיימת עם כל הנכדים בציפייה שכולם יגיעו, הדיווחים שהיא מעבירה להם, השיתופים וההיכרות עם מה שהנכדים עושים כל אחד במקומו. "קיבלתי מהם הסברים בשבת האחרונה שנפגשנו כאן בבית, והייתה אידיליה. ביקשתי מהם הסבר איך זה שבעזה נכנסים כולם יחד, גבעתי, ושריון, ויהלום וכו', והם, איתי ואלקנה, הסבירו לי שזה לא כמו שהיה במלחמת יום כיפור ובמלחמות הקודמות. יש אסטרטגיה חדשה. נכנסים כולם ביחד כי קודם אלה מכנים את השטח לאלה, אלה נכנסים ברגל ובסוף איתי מגיע עם הטנק ויורה כמה פגזים. אני יודעת כמה פגזים יש בטנק, ויש לי את אלקנה הנגביסט, כולם שריריים וגבוהים בריאי בשר רחבים", היא מספרת על הניסיונות של הנכדים להרגיע אותה ולהבטיח שהכול יהיה בסדר.
"בבית הזה הם ידעו ואמרו לי במפורש, שהם הולכים להציל חטופים,הולכים להרוג מחבלים ושונאי ישראל לא יבואו לפה. נשמור על המדינה", היא מצטטת את נכדיה וקובעת כי אכן בשמחת תורה 'נכשלנו'. "הרגשתי תחושת כישלון ואכזבה קשה מאוד. לא שמרנו על המדינה שלנו. אני לא יודעת איך זה צריך להיות, אבל אני חושבת שהיינו צריכים להתנהג אחרת ולחשוב אחרת. אפשר לתקן ואנחנו מתקנים. שלחתי שני נכדים לתקן, אבל לא חשבתי לתיקון עולם שכזה".
נבון מספרת על האמונה החזקה שהייתה לה בקב"ה ובכך שכאשר נעשים המעשים הנכונים אין מקום לפחד, "ובאמת לא פחדתי. הצלחתי להדאיג את כל הסביבה שלי, הסבתות והאמהות. דאגתי אבל לא פחדתי. לא הייתי בפחד מוות אלא בפחד של דאגה. הייתי בחרדה מסוימת כי המצב הדאיג, אבל קשה לי להאמין שהקב"ה לוקח לי שני פרחים".
ברוח הקלילה שבה קיבל את הדברים נהג אלקנה לראות בכל אתגר מתנה ובכל קושי חוויה. "כל דבר לא היה לו קשה. סבתא, זה שטויות, אל תהיי רצינית", היא שבה ומצטטת את אלקנה ומסיפה את רוח המשפחה הזורמת גם ממנה ומהסבא, רוח שבה "אין מכשול בפנינו".
על התחושות בהלווייתו של איתי מספרת דליה נבון, הסבתא: "ביקשו ממני להיות חזקה מול הילדים, אבל היה לי מאוד קשה. אמרתי להם שאף אחד לא ייגע בי. תנו לי להתנהל. אני לא זקוקה לשום משככי כאבים. כאב הלב הוא שלי והוא כאב אמיתי. אני משתלטת עליו ולא מאבדת תחושות ועשתונות. אני על הרגליים ואני בסדר ויחד עם זה...".
"נכון שאין כמו אבא לאימא", היא אומרת, "אבל אני סבתא, וסבתא מאוד משמעותית. לא ישבתי בשקט. לכאורה אין עלינו מנהגי אבלות, אבל יחד עם זה אנחנו עטופים בניחומי אבלים של כל ורוב מכרינו חברינו ומשפחותינו המורחבות מהארץ והעולם. אני לא יודעת איך אנהג עכשיו. אחרי אלקנה היה מאוד חשוב לי להתנהל בשגרת חיים שמחה, לקום בבוקר, לנהוג את מנהגיי ואת מפעלותיי וכל מה שאני עושה, וכך גם אברי, בעלי, שעלה על מדים כמי שמשרת במילואים מאז השבעה באוקטובר ועושה תפקידו נאמנה, אבל עברו רק 42 יום. עדיין לא עזבנו את אלול תשרי ונפלה עליי עוד מכה. ביקשתי מהקב"ה שישלח לי עוד כוחות".
וכסבתא היא גם מתמודדת עם תפקידיה כאם לילדיה האבלים על ילדיהם שלהם. "יעל ובני משפחתה ורפי נכנסו למשפחת השכול, משפחה מורכבת וחדשה של צה"ל ומשרד הביטחון. אני יודעת מה זה. אדאג להם. יש לי נכדים שהם אחים שכולים וזו מעטפת מורכבת. אני מאמינה שאוכל לעזור ולתמוך. נהיה גאים מאוד, אבל אני יודעת שלהם יש דאגה מאוד גדולה עלינו. הם רוצים לדעת שאנחנו בסדר, ומאז השבעה על אלקנה השאלה הנוקבת היא 'אימא, מה התכניות שלך היום? את עסוקה? הכול בסדר? אבא בסדר?'. הם מאוד בדאגה עלינו, הם בין ההורים והילדים ואני בטוחה שהקב"ה ישלח לנו את הבינה הנכונה והשכל הטוב והרגש החם לעטוף אחד את שני בהמון אהבה חמלה ורחמים".
לשאלת המשהו המיוחד שהיא מבקשת שכולנו ניקח מדמותם של שני נכדיה עונה נבון במילה אחת "אומץ", ומרחיבה: "להיות אמיץ, לא לפחד. כשאתה יודע מה אתה עושה ולא מסתכל ימינה או שמאלה, אתה בטוח שמה שאתה עושה הוא נכון. כשאתה יוצא לדרך עם האמת שלך, השקט שלך, זה מחשל אותך, זה מחייה אותך. אחרי שאלקנה נהרג איתי התלבט אם ללכת לקצונה והוא קיבל החלטה ללכת לקצונה ובעיניי זה אומץ, כי הוא אומר לדרך השנייה, דרך הלימוד, התורה, האוניברסיטה, שהוא רוצה למלא כעת סוג של שליחות נוספת, להישאר כאן עוד קצת ולהיות קצין. זה אומץ. נכדים יקרים, אתם הייתם אמיצים והשארתם לנו את זה כמורשת ונחלה, ואנחנו נשתמש באומץ הזה לבריאות ולשמחה בעזרת ה'".