אני רוצה לכתוב לרגע משהו מורכב, מי שפחות מתאים לו מורכבות שידלג. אתמול נתניהו פיטר את גלנט, מדינה דמוקרטית זו זכותו, החוק מאפשר.
רבים בעם התקוממו מההחלטה הזו, כל אחד מהסיבות והטעמים שבגללם ההחלטה הזו שגויה בעיניו, זו גם זכותם, מדינה דמוקרטית והחוק מאפשר.
הבעיה היא שחזרנו ברגע אחד לשישי לאוקטובר, ולא אותו שישי באוקטובר גרוע ועכור שהיינו בו לפני שנה, זה שישי באוקטובר חדש, על סטרואידים.
שישי באוקטובר של מדינה בפוסט טראומה, מדינה שאזרחיה כבר שנה לא ישנים בלילה, מדינה שאנשי המילואים שלה לא יודעים אם לתכנן נופש משפחתי או סיור עבודה לחודש הבא כי אין לדעת מתי הצו 8 יגיע. מדינה בסף רגישות לא הגיוני.
אתמול בערב שמעתי את הנהמות שלא רציתי לשמוע ולא חשבתי שנשמע שוב לעולם פה. חשבתי שלמדנו לקח.
כתבתי פה את דעתי לכמה דקות, וקיבלתי המון תגובות, חלק מאד בעד חלק מאד נגד, זה כמובן לגיטימי הבעד והנגד. הטון, הסגנון, חוסר היכולת לקבל שיח מורכב - זה לא לגיטימי בעיני, זה המתכון לאסון.
אנחנו חיים במדינה מגוונת מאד, הטרוגנית, יש פה דעות מכל הסוגים ואת כולנו ניסו להשמיד לפני שנה ועדיין מנסים.
האנשים שנלחמים כתף לכתף בחאן יונס, ג'בליה, טול כרם ובינת ג'בל מחזיקים בדעות שונות ומה שמחזיק אותם ביחד זו המטרה האחת, להגן על הבית.
בשביל המטרה הזו, הם שמים בצד את הדעה הפוליטית שלהם, נותנים אמון "במערכת" ויוצאים לקרב גם במחיר אישי כבד וסכנת חיים אמיתית, לא במירכאות ולא בכאילו.
הדבר החשוב ביותר מול האנשים הללו, מול בנות הזוג שלהם, מול הוריהם וילדיהם, הוא האמון הזה שהחבר'ה למעלה יודעים מה הם עושים, מנווטים את הספינה באופן ענייני ושכלי וחושבים רק על הצלחת יעדי המלחמה וטובת המדינה. פיטורי גלנט, הגם שהם זכותו המלאה של ראש הממשלה, לא תרמו בלשון המעטה לשבריריות הרגישה הזו. מי צודק? ברור שאני, תשאל כל אחד ותקבל תשובה חד משמעית, אני! הכי צודק, ורק אני!
סימני הקריאה שאחזנו בהם בשנה שקדמה לטבח הובילו אותנו לעשרים שנות יהירות, עשרים שנות קניית שקט תעשייתי תמורת כסף, עשרים שנות פילוג וסדקים ובסוף לטבח הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה.
את סימני הקריאה צריכים להחליף סימנים אחרים. הבוקר דיבר איתי קצין שמשרת איתי במילואים שנים רבות, היינו יחד מעל 240 ימים בשנה האחרונה, אני מתוסכל הוא אומר לי, מרגיש שלא למדנו כלום.
האמת, עניתי לו, אני מותש אחי, אין לי כוחות ואין לי זמן, אני עסוק בלכבות שריפות בעבודה שנוצרו כשהייתי במילואים, עסוק בלטפל בילדים שלי שחוו חרדת נטישה כי אבא נעלם שוב ושוב, עסוק בלנסות לסדר מחשבות. אמרתי לו שאני מרגיש כמו מעבד מזון שדחסו לו יותר מדי פרודוקטים עד שהפסיק לטחון.
חשבתי שניה, לקחתי נשימה נוספת, ואמרתי, אתה יודע מה אחי, למרות שאין לי גרם כוח למריבות ולתגובות ומה שמסביב, אין לנו ברירה, פשוט אין לנו אופציה להרים ידיים, לוותר לכוחניים ולקולניים ולחזור אחורה.
מה אני מבקש בעצם, אני מבקש הכלה של מורכבות, אני מבקש שנכבד דעות שונות אחד של השני, אני מבקש שנבין שאפשר גם וגם, אפשר להיות בעד השמאל ולרצות לנצח את חמאס בעזה, ואפשר להיות בעד הימין ולרצות שהחרדים יתגייסו.
העולם הוא לא קווים ישרים, הוא הרבה יותר עגול, הוא מזמן לא שחור ולבן, הוא קשת של צבעים.
בוא נעשה את זה, יחד.