"ידו בכל ויד כל בו" עם "על חרבך תחיה" היא מורשת ישמעאלית שניצבת על הדרך הישראלית להופעת האור האלוקי בעולם
ייאמר באופן חד משמעי: הקב"ה לא העמיד את אברם העברי על טעותו, שגרמה לעימותים ארוכים שנמשכו לאורך הדורות, עד ימינו אלה. במה דברים אמורים? ננסה לבחון את האירועים כרונולוגית בפרשיותינו, ולהאיר אותן.
שתי הבטחות אלוקיות לאברם העברי על הארץ, מתוארות בפרשת לך-לך. ראשונה אחרי העליה לארץ, ושניה אחרי הפרידה מלוט. אך עוד שתי בריתות בין הקב"ה לאברם על הארץ, באות שם. ראשונה ברית בין הבתרים, ושניה ברית המילה. נראה, שההבטחות לא מספיקות, ויש לכרות עליהן עוד בריתות. המבדיל בין הבטחה לברית הוא, שהבטחה היא חד צדדית, והברית היא דו צדדית. הבטחה על הארץ, לא מצריכה כל עשיה של אברם. אך ברית מצריכה התחייבות דו צדדית שיש לבצע.
כך היה צורך בעוד שתי בריתות על שתי שאלות של אברם:
"מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר", ו"בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". הראשונה על הבטחת הריבוי של העם היוצא מאברם, והשניה על הארץ. על השאלה הראשונה היה דבר ה' במחזה: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". על השאלה השניה בא מענה של "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל". הברית מחייבת את אברם ליטול בהמות ועופות, במטרה לשמוע את דבר ה'.
נשים לב, שדבר ה' במחזה, במענה לשאלה הראשונה מבאר ברורות: "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ". המידע הזה שבן משק הבית לא יהיה היורש כי אם בנו הביולוגי של אברם, מוביל ישירות לפרק הבא, המספר על שרי העקרה ושפחתה המצרית. "בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה", משתלב יפה עם דבר ה' אל אברם על הבן שיצא ממעיו, ולכן המסקנה היא ברורה: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי".
הולדתו של ישמעאל בישרה על ההמשכיות הטבעית של אברם והתנועה העברית. הפרק הנחתם ב"וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם", ממשיך כרונולגית לכתוב הראשון בפרק הבא בדילוג של שלוש-עשרה שנים: "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". כאן באה הברית השניה על הארץ בתמימות של ברית המילה, ובהתחייבות עליה לדורות עולם.
שינוי השם של אברם ושרי, מתאים לברית המילה, בה ניתן שם חדש לרך הנולד. אך כאן מתבשרת מהפכה מטלטלת, שטלטלה את אברהם ושרה, וגרמה לצחוק של פליאה והשתוממות של 'מה זאת עשה אלקים לנו'? שלוש-עשרה שנים חינך אברהם את ישמעאל בנו לתורה ומצוות, יראת שמים ואמונה, מתוך ידיעה והכרה שהוא היורש הממשיך את בית אברהם, כדבר ה' במחזה. עתה הוא מתבשר: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן".
המהפך הזה היה בלתי צפוי, אך גם בלתי הגיוני, עד שאברהם פונה אל ה' בבקשה: "לו ישמעאל יחיה לפניך". לאיזו מטרה יש להפוך סדרי בראשית של "הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד"? ההצעה אומרת – הַמשך את התנועה העברית עם ישמעאל. אך דבר ה' נחרץ. הולדת ישמעאל מאשה מצרית בדרך הטבע, אינה דרכו של העם העתיד להתרקם מאברהם. את הידיעה הזאת לא מסר הקב"ה לאברם העברי במחזה, אלא רק שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר. שלוש-עשרה שנים חי אברהם בטעות, שהמשך ביתו ותנועתו הוא ישמעאל.
בריחה וגירוש היו שני אירועים של הגר. תחילה ברחה הגר מפני שרי על שעינתה אותה. אך בריחה זו השיבה אותה לשרי על פי הוראת המלאך: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה". עילת העינוי היתה, הבנתה של השפחה שעם הריונה היא הפכה להיות הגבירה במקומה של שרי. העינוי הזה היה נכון ונצרך שהחזיר אותה למעמדה, עד שהמלאך מורה לה: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה". הגירוש בא ארבע-עשרה שנים מאוחר יותר, בהוראת שרה לאברהם: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". האומנה והחינוך של שרה את ישמעאל ארבע-עשרה שנים, הגיע לנקודת ההפרדה. על האמה ובנה להיפרד מבית אברהם בהוראה שמימית.
שנים של חינוך לאמונת היחוד בבית אברהם היא מורשתו של האבא באומה הישמעאלית עד עצם היום הזה. 'אללה הוא אכבר' עם קיום מצוות המילה, השאירו את הישמעאלים בארץ ישראל להתעמת עם בני הגבירה עד היום. לעימות הזה יש תפקיד אלוקי, של שוט המאיים על בני הגבירה אם יסטו מדרך ה'. את "ידו בכל ויד כל בו", ירשו הישמעאלים מאביהם. אך "על חרבך תחיה" היא מורשת גזולה מבן דודם, שבמלחמת חרבות ברזל למדנו למה היא מסוגלת.