שואלים אותי בתור יו"ר היישוב עלי, "תגיד, אתם לא מרגישים לבד? שרק אתם, קבוצה קטנה סוחבת את האלונקה?"
אז אני עונה - לא. אנחנו יחד. אנחנו פוגשים את כל עם ישראל. ובאמת - כשמסתערים לא מסתכלים אחורה לבדוק מי בא איתי. מי שמסתכל אחורה בהתסערות - לא יסתער. אנחנו מביטים למשימה בעיניים. מביטים רק לשם, קדימה ומסתערים. לא בודקים מי מצטרף ולא שואלים שאלות. זה לא הזמן וזה רק יעצור אותנו. אנחנו בטוחים שיש אחרינו עוד רבים וטובים שמסתערים איתנו - וזה רק יגדל.
הם מביטים באלה ההולכים ראשונה והולכים בעקבותיהם. בהתחלה מצטרפים מעטים, אבל הם יתרבו, קצת סבלנות, אי אפשר לעצור את זה. כשמביטים באלה ההולכים ראשונה - בסוף רוצים להיות כמוהם.
כשניהלתי מכינה קדם צבאית לצעירים שהגיעו ממקומות קשים, מסיפורי חיים מאתגרים - היינו יוצאים הרבה לסדרות שטח, היו כאלה שהקושי גרם להם לבחור שלא להצטרף ולהישאר במכינה. הסברתי להם שהמכינה זה לא ארבעת הקירות של המבנים… המכינה נמצאת היכן שהפעילות. כשהמכינה בסדרת שטח בנגב, גם עם רק חמישה יצאו לסדרה ועשרים נשארו לישון במבנים - המכינה נמצאת בנגב. המכינה נמצאת היכן שהפעילות נמצאת. ומי שנשאר במבנה המכינה - הוא לא נמצא כרגע עם המכינה, הוא רק מדמיין את זה.
זה אותו סיפור כאן - אנחנו היכן שהמדינה צריכה אותנו. עכשיו, בעת הזו, המדינה במלחמה ואנחנו שם ושם המדינה. אנחנו לא לבד - איתנו עוד רבים, מירוחם, מצופר, משמרת, מירושלים וממודיעין ומעוד הרבה מקומות. ואנחנו זה המדינה, היכן שעיקר העשייה של המדינה, היכן שעיקר האתגרים של המדינה - שם המדינה. ולאט לאט עוד רבים יצטרפו. קצת סבלנות - בתוך תוכו כל אזרח כאן יודע למי הוא היה רוצה להידמות.
בצבא המפקד מאחד את כולם על ידי זה שהוא מוביל מלפנים, לא על ידי זה שהוא קורא לכולם. אנחנו נמשיך ללכת מלפנים, אנחנו לא נעצור כאן, אנחנו נמשיך, יש לנו העוז - אנחנו נלך מלפנים כי זה מאחד - אנחנו נהיה יחד ואנחנו ננצח.