השנה נציין שלושים שנה לשבת חיי שרה הראשונה. הכוונה, כמובן, לשבת האירוח ההמונית הראשונה שבה מגיעים אלפים ורבבות לקרוא בהתרגשות על מעמד קנין המערה, באותו מקום בו התרחש האירוע המכונן הזה בתולדות עמנו.
בעודי סופרת מיטות ומזרנים, בקבוקי-שתיה וכלים חד-פעמיים, מנסה להשחיל עוד כיסא לסלון העמוס, מהנדסת את המקרר, ממלאת עוד ועוד מיחמים, מעמיסה כל טוב על השלחן שבמרפסת-הכניסה, ועושה כל הנדרש כדי לעמוד, ולו לשבת אחת, בסטנדרט האירוח של אברהם אבינו, אני נזכרת בהכנות לאותה שבת ראשונה, לפני שלושים שנה: במאמץ הגדול לעבור מחוג-בית לחוג-בית ולגייס את נשות חברון וקריית ארבע לאירוח שכזה, במתח ובחשש שמא האורחים הלא-מוכרים, אותם הזמנו באמצעות רשתות קשר ופרסומים שונים – יאכזבו ולא יגיעו, בהתרוממות הרוח עם כניסת השבת אל מול ההמונים שכן הגיעו, ושגדשו את הרחבה שמתחת למערה באותו ליל שבת, בתחושה מרחיבת-הלב, שההמונים האלה, אחינו מכל קצווי הארץ שהגיעו להביע את אהבתם ומחויבותם לחברון, תפילתם, שירתם, ריקודיהם, חיוכיהם, פשוט מזרימים לי ולנו, תושבי חברון, אויר לנשימה אחרי תקופה כל כך קשה בה היינו כמעט לגמרי לבד.
האמת, שההמונים לא היו רבים כל כך באותה שבת ראשונה: אלפים בודדים הגיעו (בשנים האחרונות מגיעים לחיי-שרה עשרות-אלפים), אבל גם הכמות הזו הייתה הרבה יותר מכל מה שחברון ראתה לאורך חודשים רבים. הם גדשו את הבתים, מילאו את האויר באווירת מעין-עולם-הבא, כבשו ברגליהם את הרחובות, הרימו את המורל, חיבקו אותנו חיבוק אוהב ומעודד, והבהירו לנו, ובה-בעת גם לממשלה דאז, שהייתה עוינת מאד (אך לפני חודשים ספורים תכננה בכלל לפנות לחלוטין את הישוב היהודי בחברון, ולא להשאיר לו זכר) – הבהירו שאנחנו לא לבד, שאנחנו שליחים נאמנים של ציבור גדול שחשוב לו שנמשיך להיאחז בעיר האבות, למרות כל הקשיים, הכאבים והפחדים, למען עם ישראל כולו.
על המילים "ויקם שדה עפרון" – אומר רש"י: "תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך". שבת חיי שרה החייתה אותנו, וממש כמו שנאמר על מערת המכפלה בפרשה – תקומה הייתה לנו. השבת הזו, הראשונה, אפשרה לנו לעמוד מחדש מלוא קומתנו, לחוות חזק יותר את היותנו חלק מתקומתו של עם שלם, העומד איתן כנגד הקמים עליו. בעיצומם של ימים קשים מאד שעברו עלינו, היא אפשרה לנו, גם תחת ידי הדיוטות שרדו והתעמרו בנו, להרגיש מחוברים להתחדשותה של מלכות ישראל, שכל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת.
מאז, הפכה שבת חיי שרה למסורת, הולכת ומתרחבת, הולכת ומחברת לחברון עוד ועוד חלקים מעם ישראל, שמבקשים את החיבור אל מערת המכפלה, אל השורשים של כולנו, אל האבות והאמהות שלנו שאצלם ברור כל-כך שכולנו אחים. ברוך ה', כבר מזמן שינתה השבת הזו את יעודה הראשיתי, והאורחים המציפים את העיר מגיעים לא רק לחזק, אלא בעיקר להתחזק מרוחה המיוחדת. באותם ימים רחוקים, קשים ומחניקים, כשביקשנו לעצמנו אויר לנשימה תחת מגף שלטוני שרמס ודרס אותנו, לא יכולנו לדמיין אפילו את שבתות חיי-שרה של השנים האחרונות, ולא העלינו בדעתנו שעשרות אלפי האורחים יגיעו הנה כדי לקבל ולנשום את האויר של חברון, אויר של קדושה, של גבורה, של אמונה, אויר פסגות ומעמקים גם יחד, אויר שהם מספרים עד כמה הוא מחזק ומחזיק אותם לאורך כל השנה. איזה מהפך חל כאן, ממש "מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה".
מה למדתי מסיפורה של שבת חיי-שרה? בדיוק את מה שלימדו אותנו אברהם ושרה בפתחה של הפרשה: את סוד התקומה, את היכולת, וגם החובה, לקום מעפר, לא לשקוע, אלא לגייס את כל הכוחות כדי להתרומם. "ויקם אברהם מעל פני מתו" - אברהם אבינו, דווקא מתוך האבל על רעייתו האהובה, קם ומקומם את שדה המכפלה, קם ומקים את חלקת גדולי האומה של העם-בהקמה. איזה לקח של תקומה הוא מלמד אותנו!
ושרה אמנו, גם כשהיא מוטלת ללא רוח חיים וממתינה לקבורתה, גם אז היא מחיה אותנו, "חיי שרה", היא מלמדת אותנו את סוד ועומק התקומה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים, שני חיי שרה" - על הישנות המילים "שנה, שנה, שנים" אומר רש"י: "כולן שווים לטובה". שווים לטובה? הכיצד? עשרות שנים של עקרות, ויתור שאין-כדוגמתו על הקשר הזוגי-הבלעדי עם בעלה, בזיונות והשפלות שספגה מאותה שפחה שזכתה להרות לפניה, חוויות קשות ואיומות של חטיפה ושבי (פעמיים!), מאבק קשה ומר על חינוכו ועל מעמדו של בנה-יחידה, ולבסוף - העקדה, הבשורה הנוראה שליבה לא עמד בה כבר. על שנות-חיים כאלה אפשר להגיד ש"כולן שווים לטובה"?
אבל כן, זה המסר האחרון ששרה אמנו מוסרת לנו: כשמאמינים שיש מנהיג לעולם, ממילא יודעים שהכל לטובה. ממילא גם כשנופלים - לא שוקעים, אלא קמים, ומקימים. כי האמונה - היא המפתח לתקומה.
וכבימים ההם - בזמן הזה. גם היום אנחנו בעיצומו של המאבק לתקומה. אחרי ומתוך הנפילה האיומה שנפלנו - קמנו, התחברנו, ויצאנו למלחמת התקומה שלנו. יצאנו למלחמת התקומה הזו חמושים באמונה גדולה, אמונה בצדקת הדרך, אמונה במי שמוביל אותנו בדרך, אמונה בחובתנו וביכולתנו להתקדם בדרך התקומה הזו, יחד, עד שנגיע ל"ענני במרחב יה".