עורכת הדין ניצנה דרשן לייטנר, נשיאת 'שורת הדין', מתייחסת בראיון לערוץ 7 להשלכות החלטת בית הדין בהאג להוצאת צווי מעצר לראש הממשלה נתניהו ולשר הביטחון לשעבר גלנט, ולדרכים בהן יתכן ויכולה ישראל לפעול מול ונגד בית הדין בהאג.
"יש דרך לסכל את המהלך באמצעות העברת חוק שדומה לחוק האמריקאי חוק הפלישה להאג, חוק שמעניק לנשיא ארה"ב להציל מציפרני בית הדין בהאג כל חייל אמריקאי או חייל של בת בריתה של ארה"ב, אבל החוק האמריקאי גם אוסר מתן אינפורמציה מ אזרח אמריקאי או שיתוף פעולה עם בית הדין. היוזמה שלנו היא להעלות חוק דומה בישראל", אומרת דרשן לייטנר המציינת כי "כשבית הדין רוצה לנהל משפט נגד ראש הממשלה והשר גלנט הוא מסתמך על ראיות והראיות מגיעות מתוכנו". היוזמה אותה היא מובילה נועדה לבלום בחוק כל אפשרות שגורמים ישראליים ישתפו פעולה ויעבירו מידע לבית הדין בהאג.
"זו חקיקה שחייבת לעבור, אבל היא נתקעת על ידי הממשלה עצמה", אומרת דרשן לייטנר ובהמשך הדברים היא גם מבהירה מדוע.
באשר להצעת החוק שהיא סבורה שיש לקבל מדגישה דרשן לייטנר כי לא מדובר בהטלת סנקציות או איום צבאי על בית הדין, כפי שקורה בחוק האמריקאי, אלא קבלת חלקו השני של החוק, זה שנוגע לאיסור שיתוף הפעולה עם בית הדין ומסירת מידע לאנשיו, מה שכאמור יהיה נדרש במידה ובית הדין יחליט להתחיל במשפט נגד נתניהו וגלנט, בין אם בנוכחותם ובין את בהיעדרם.
את החוק האמריקאי קיבל הממשל שם לאחר שהתברר לאן פניו של בית הדין בהאג ומה תכליתו הפוליטית. משום כך ישראל וארה"ב פרשו מאמנת רומא, על אף שהן אלה שיזמו את הקמתו של בית הדין. "הן הבינו שבית הדין הזה יהפוך מנוף פוליטי נגד מדיניות דמוקרטיות ולכן ארה"ב לא רק פרשה ממנו אלא גם חוקקה פה אחד את החוק שמעניק לארה"ב את היכולת להתמודד עם הדבר האיום והמסוכן הזה".
ואם נדמה לנו שמדובר באיומים בעלמא, דרשן לייטנר מזכירה לנו שלבית הדין יש בית מעצר וכלא ואכן יכולת לעצור מנהיגים שמגיעים לשטחי המדינות המקבלות את מרותו, לכלוא אותם ולנהל נגדם משפט כפי שנהג במנהיגים שונים בעבר. "יש לגוף הזה הרבה כוח שנובע מ-124 המדינות החברות בו ומ-193 המדינות באו"ם שתומכות בו".
לעומת הכוח הזה, אומרת דרשן לייטנר, בישראל היו מי שגיחכו והתייחסו בביטול למאמציה של הרש"פ לקיים את המהלך המשפטי. היא עצמה נאבקה נגד האדישות הישראלית, אך בהנהגת המדינה היו מי שסברו שהדברים לא יקרו ולא נאבקו כפי שראוי היה, בציפורניים, כהגדרתה.
הדרך הנכונה למאבק הייתה אמורה להיות ניתוק כולל של הקשרים עם הרש"פ, כל עוד היא מקדמת מהלך משפטי בינלאומי נגד ישראל. ניתוק זה לא אמור היה להישאר רק בתחומי תשלום המס\שכורות למחבלים ומשפחותיהם אלא בכל תחום, אך כל זה לא קרה וכעת ישראל מוצאת את עצמה במציאות קשה: "משמעות הצו הזה היא שישראל פושעת מלחמה ושחמאס הוא הקרבן. ישראל היא התוקפן ואפשר להפעיל עליה סנקציות. ישראל מוקצית מהעמים. לא מנענו את זה ועכשיו אנחנו תולים עינינו על ארה"ב".
על דבריו של טראמפ ולפיהם תגובה אמריקאית תבוא עם כניסתו לבית הלבן, אומרת דרשן לייטנר כי אכן הוא יוכל להפעיל סנקציות כלכליות קשות וכישראלים אנו יודעים היטב את משמעות הסנקציות הללו אחרי תקדים המתיישבים ותנועת אמנה שהושתו עליהם סנקציות עד שאינם יכולים לנהל חשבון בנק וכרטיס אשראי. בנוסף לכך יוכל טראמפ להטיל איסורי כניסה לארה"ב לכל עובדי בית הדין ובני ממשפחותיהם. קיימת אפשרות שצווים וסנקציות כאלה המופנים באופן אישי יביאו לביטול הצווים נגד נתניהו וגלנט.
לשאלתנו מדוע ישראל כמדינה לא נקטה צעדים של ממש לבלימת המהלך מראשיתו, אומרת דרשן ליטנר כי "המדינה חשבה שהיא תוכל לצאת מהדבר הזה ולשכנע את בית הדין שהיא לא מבצעת פשעי מלחמה. ב'עופרת יצוקה', 'שומר חומות' ו'צוק איתן' היו פחות מקרים. לא היו הרוגים כמו שיש עכשיו ולא היה הרס טוטאלי של עזה כמו שיש עכשיו ולכן המדינה חשבה שהיא תוכל להתמודד, ואכן התובעת ציינה רק שלושה מקרים שבהם כביכול ישראל פגעה במכוון ובמישרים באזרחים בעזה, מה שאומר שאין כאן שיטתיות לביצוע פשע מלחמה. אבל קרה השבעה באוקטובר ובעקבות הטבח הנורא ישראל החריבה את עזה וכשהיא פוגעת במתקנים צבאיים היא פוגעת גם באזרחים עזתיים והתמונות מזעזעות. כעת כבר מאוחר מדי. החקירה נפתחה ועכשיו היא מקבלת ממדים ענקיים שהמדינה לא יכולה להתמודד איתם".
בתום דבריה מדגישה דרשן לייטנר כי "כל אלה שאומרים שישראל הייתה צריכה להקים ועדת חקירה ממלכתית ובכך למנוע את החלטת בית הדין טועים ומטעים, כי ועדה כזו אמורה הייתה לבדוק את המהלכים שלפני השבעה באוקטובר ובית הדין דן במה שקרה מהשבעה באוקטובר והלאה. לכן עצת היועמ"שית לא הועילה כהוא זה".