ספרו לנו קצת על מה עשיתם לפני ה-7 באוקטובר
עומר: לפני המלחמה עבדתי כמפיקת אירועים לחברות גדולות. גרתי שנה בקרוואן וטיילתי המון.
גלעד: אני הקמתי 2 ארגונים שונים - ב-2011 הקמתי את "הפורום לישראל ירוקה", בעקבות פטירה של אחי הבכור לאחר צלילה בנחל הקישון באימונים בשייטת 13. עד היום אני משמש כיו"ר הארגון. ב-2013 הקמתי את ארגון "עד כאן" שעורך תחקירים כנגד ארגונים אנטי ישראלים ועד היום משמש כמנכ"ל הארגון.
מה עשיתם בצה"ל מאז תחילת המלחמה?
עומר: התגייסתי ב-7.10 לגדוד בצפון, בתחילת המלחמה עברתי הכשרה להיות קש"א - קצין שיתוף ארטילרי. עבודה עם אמצעי האש של הגדוד - מרגמות, ארטילריה, זיקים ומסקרים. סבב ראשון בגזרת כפר יובל מעיין ברוך, סבב שני ברמת הגולן, לאחר מכן עברתי להיות קש"א בגדוד שריון, סבב שלישי קו בצפון הרצועה וסבב רביעי במסדרון נצרים. הרבה הפעלת אש, והרבה חיסולים.
גלעד: לחמתי בצפון בקרבות הגנה, לחמתי בעזה בצפון הרצועה. הקמתי את ארגון "המילואימניקים דור הניצחון" יחד עם עומר, ועם קצינים ולוחמים נוספים. לאחרונה חזרתי לתמרון בתוך לבנון.
עכשיו המילואימניקים צריכים אתכם! לתרומות לחצו כאן>>>
ספרו קצת יוזמות צבאיות שלכם ושל אנשים מסביבכם שהשפיעו על מהלך המלחמה
גלעד: כל המלחמה הזאת מלווה ביוזמות רבות של לוחמי מילואים שהפכו את שדה הקרב להרבה יותר יעיל והוסיפו מכפיל כח לצד שלנו. החל מה-7.10, כשקפצנו בלי לקבל פקודות מלמעלה, המשיך ברכישה סיטונאית של רחפנים ואמצעי ראיית לילה תרמיים שהגיעו באמצעות תרומות, וכלה בדחיפה מלמטה של דרג השטח ליצירת מרחב חיץ מצפון לגדר הקיימת בלבנון.
עומר: מיד לאחר סיום הסבב הראשון חברתי לגלעד, שירתנו באותו גדוד בו הוא בתפקיד מ"פ ואני קש"א להקמת ארגון המילואימניקים דור הניצחון. הייתה ההבנה שאנחנו הולכים למלחמה ארוכה, כאשר ההובלה להכרעה משמעותית היא לא ברורה בזמן שאנחנו וחברינו מאבדים עבודה, פוגעים במשפחה חברינו נופלים והיד המכוונת לא קיימת. האמירה הבולטת שלנו בתחילת הדרך כי הכרעה היא תפיסת שטח ברצועה הגיעה לכל ערוץ תקשורת, ואף למסדרונות הכנסת והקונגרס האמריקאי. יוזמות ציבוריות רבות בנושא החלו להתעורר ודבר זה הפך להיות עניין מרכזי בשיח הציבורי. רק לקיחת שטח מהחמאס תוביל להכרעה משמעותית ולשינוי המציאות ביום שאחרי המלחמה.
האם מאורעות ה-7 באוקטובר שינו משהו בתפיסה שלך?
עומר: ה-7 באוקטובר הוכיח לי סופית כי אסור לנו להיות שאננים לרגע. האויב ממתין על פתח הדלת וינצל כל הזדמנות כדי לחרחר מלחמה.
גלעד: חד משמעית. מאורעות ה-7 באוקטובר שינו את המחשבה שאפשר לא להכריע זירות שמדינת ישראל מתמודדת מולם וחייבים לנצח. לדוגמה: במשך שנים מדינת ישראל קיבלה החלטה לא להכריע את חמאס ולאפשר לו להמשיך ולהתעצם, בתקווה שבאמצעות אסטרטגיית "ניהול הסיכסוך" אפשר לגרום לו לנטוש את דרך הטרור. למעשה השיטה הזו הביאה ל-1200 הרוגים ביום אחד ומעל לכ- 250 חטופים. לכן עלינו לפעול הכרעה בכל הסוגיות הדומות: חיזבאללה, פרוטקשן ופשיעה בקרב ערביי ישראל, התעצמות ארגוני הטרור ביו"ש ועוד.
עומר: ביום שלפני 7.10, היינו אחרי שנה אינטנסיבית בה חלקים בעם קראו לסרבנות לשירות מילואים, חיל האוויר המבוסס מתנדבים קרס, כל זה בגיבוי מאוד גדול מהתקשורת, וביום שאחרי זה התפוצץ לנו בפנים.
האירוע הכי קשה לעם היהודי בארץ ישראל.
היוהרה והאג׳נדה המערבית שהובילו את הצבא בהחזקת והכלת האויב, ושהובילה את הממשלה בלתחזק ולשמר את האויב כדי לשמר את הסדר הקיים, הוכחו כחסרות כל השפעה במרחב מזרח תיכוני ובהתמודדות עם האויב, ואנחנו שילמנו את המחיר ועדיין משלמים כש-101 חטופים עוד מוחזקים בשבי.
מהם המקומות שהרגשת שחייבים לקום ולשנות אותם?
עומר: שני המוקדים המרכזיים הם הצבא - קבלן הביצוע המדיני לגבי הביטחון, השותף ביומיום ובהמלצות המקצועיות לניהול המלחמה. תפיסת הביטחון הצבאית היא הימנעות מחיכוך עם האויב. כל חייל מכיר את הביטוי הבזוי "לא לעורר את הגזרה" - מה שבפועל גרם לאויב להתעצם אל מול עינינו כשאנחנו עצמנו עיניים מנגד.
ניהול הלחימה, שצריך להיות אגרסיבי ויצירתי, שימוש נכון בכוח האדם, המלצות לחימה לשולחן הקבינט שהן מכריעות. בפועל המטכ"ל מנסה לקדם הימנעות מחיכוך עוצמתי שבא לידי ביטוי בשימור המצב הקיים והתקדמות איטית, מה שמשפיע על אחזקת כוח האדם והמילואים, אחרי יותר שנה של מילואים, שחייהם קרסו בחלק רב מהמקרים.
גלעד: לחלוטין. בנקודה מסויימת בג'באליה שהגעתי אליה פיזית במהלך התמרון זו נקודה שהייתי בה בכל המלחמות האחרונות, גשמי קי ב-2004, עופרת יצוקה ב-2009, צוק איתן ב-2014 ובכל פעם אנחנו מאבדים לוחמים ובסופו של דבר מחזירים את השטח לשליטת האוייב. זה ביטוי של אסטרטגיית הסבבים הכושלת שנובעת מחוסר מוכנות להילחם בכדי לנצח.
עומר: המוקד השני זה הקבינט והעומד בראשו - ההחלטות מגיעות מהחדר הזה. וגם אם הרמטכ"ל לא מציג תכניות צבאיות או המלצות משמעותיות, באחריות הקבינט לדחוף אותו לעשות זאת. הקבינט מכתיב את הלחימה, את ההחלטות המבצעיות ואת יעדי המלחמה. יעדים שלא הושגו אחרי יותר משנה, ולחימה שהיא נמרחת הרבה מעבר לנדרש. הסיוע הומניטרי, הכניסה המאוחרת לרפיח, התקיפה ה"עדינה" באיראן- הכל החלטות מבישות של הקבינט.
עכשיו המילואימניקים צריכים אתכם! לתרומות לחצו כאן>>>
למה דווקא אתם?
גלעד: דרג השטח של לוחמי המילואים שכבר למעלה מ-13 חודשים נותנים מעצמם את הכל בכדי שהמדינה הזאת תמשיך להתקיים הם הראויים ביותר לדרוש מהציבור ומהמנהיגות הפוליטת לעשות את השינוי. בנוסף, לוחמי השטח פוגשים את האויב ואת המציאות באופן בלתי אמצעי ולא דרך כלי התקשורת והם היחידים שבאמת חווים את מה שמתרחש בשטח.
עומר: החיים שלנו לא נראים כמו שנראו לפני ה-7.10 בכל תחום שהוא, בזמן שהרבה אנשים אחרים חזרו למקומות העבודה, הלימודים, והעיסוקים שלהם. אנחנו עצרנו הכל ומשלמים על זה מחירים כבדים, הכל כדי לתת את חלקנו בהצלחת הלחימה ההיסטורית הזו, ובהחזרת החטופים לבתיהם.
הקול שלנו צריך להישמע הכי חזק שאפשר. אנחנו שם בשטח, רואים את האויב כל יום בעיניים, רואים איך התקדמות הצבא והחלטות הממשלה נראות ומשפיעות בפועל.
מה להרגשתכם חסר כיום במנגנוני המדינה בכלל, והביטחון בפרט?
גלעד: חסר מנהיגות שמחוברת לשטח, מוכנות לקחת סיכונים בכדי לשנות באמת את המציאות, וחסר יכולת ביצוע פרקטית של המטרות הגדולות.
עומר: תפיסת הביטחון כשלעצמה חייבת להשתנות. החל מהבנת האויב וניתוח המניעים שלו, ועד לשיטת תפיסת המרחב.
חסרים האנשים הנכונים, אלא שלא היו אומרים "חמאס מורתע" בשבועיים שלפני. מאסנו ברמטכ"לים פוליטיקאים, ובפוליטיקאים מחממי כיסאות.
חסרה עבודה בינלאומית משפטית אינטנסיבית יותר, כיוון שגם כשאנחנו עומדים בחוק הבינלאומי, נכפים עלינו עוד ועוד תנאים מעבר לחוק הקיים.
מה אפשר לעשות כדי להביא שינוי?
גלעד: 1. להפסיק את תפיסת "ניהול הסיכסוך" ולעבור לשיטת ההכרעה.
2. לא לפחד לכבוש שטחים ולעשות דברים שנחשבים לשבירת הכלים כמו לקיחת טריטוריה מהאויב, איפשור הגירה של אוכלוסיית עזה המעוניינת בכך.
3. לפעול מחוץ לקופסה כשהערך המרכזי שמנחה הוא בטחון ישראל והשמדת כל גורם שמאיים על קיומנו.
עומר: לדבוק בשיח ציבורי שונה. לא "להשלים" עם המצב הקיים. הממשלה היא נבחרת הציבור ועל כן היא צריכה לייצג את הציבור. על הציבור להפעיל לחץ ולהתמיד באמירה חזקה על מהו הניצחון הזה שאליו אנחנו חותרים. התנועה שלנו היא דרך מצויינת לעשות זאת.
איך הפעילות שלכם בארגון "המילואימניקים דור הניצחון" תעזור בכך?
עומר: אני חושבת שעצם ההחלטה שלי לשים את חיי, המשפחה שלי, העבודה שלי, הלימודים שלי - בצד לטובת מטרה נעלה יותר, בדומה לכל חבריי המילואימניקים, נותנת לקול שלי מקום. אחרי שנה שהארגון קיים ופנינו עוד קדימה, השפענו רבות ולא ניתן להתעלם מאיתנו. מכאן זה רק ילך ויתעצם.
גלעד: אנו פועלים במספר מישורים. המישור הראשון והמשמעותי הוא מישור התודעה, שאמנם הוא לא מספיק מדיד אבל אנחנו רואים את ההשפעה שלו בצורה רחבה מאז שהארגון הוקם. ביצירת שיח של הכרעה. בחילחול המסר של גביית מחיר טריטוריאלי והגירה גם בצפון וגם בדרום. בנוסף, הממשק עם משרדי הממשלה והכנסת מייצרים דינמיקה חיובית של חקיקה שמתעדפת את קציני ולוחמי המילואים על פניי ציבורים שאינם משרתים ובסופו של יום ארגון ערכי ההכרעה לשדה האזרחי באמצעות הקמת גרעיני התיישבות של מילואימניקים בקו העימות, בעוטף ובגליל.
לא עוצרים עד שמנצחים עזרו לנו להגיע ליעד, לתרומות לחצו כאן>>>
