היום (חמישי) מצוין חג הסיגד, חג חידוש הברית בין עם ישראל לרבש"ע, שאותו הביאו איתם יוצאי אתיופיה.
עם הרב ד"ר שרון שלום העוסק רבות במורשת יהדות אתיופיה, שוחחנו על שאלת ההשתלבות ההלכתית של בני העדה לנוכח הפערים הלא מבוטלים בין האופן בו שימרו יהודי אתיופיה את המסורת לבין ההלכה שאותה פגשו כאן בישראל.
את הדברים פותח הרב שרון בתיאור הערכים שבהם מתמקד החג ובראשם ערך הענווה הן כלפי נותן התורה והן כלפי כל אדם ואדם, חג שבו מתקרבים זה לזה. לשאלתנו אודות תאריך הסיגד מספר הרב שרון כי מדובר במועד שנקבע בדומה לחג השבועות שמופיע אחרי 49 ימי ספירת העומר, כך גם הסיגד המקביל לחג מתן תורה מתקיים חמישים יום אחרי יום כיפור.
בדבריו מדגיש הרב שרון את היות קהילת יהודי אתיופיה מעין קפסולת זמן ששמרה מנהגים קדומים מאז ימי המקרא דוגמות למנהגים הללו יש לרוב ואחד מהם אותו הוא מזכיר היא העובדה שסבתו שלו היא שעשתה לו את ברית המילה, כלומר שימור המנהג שנשות המשפחה הן שמקיימות את ברית המילה, בדומה למעשה ציפורה אשת משה בבנם בהיותם במלון. הרב שרון מציין את התקווה שקהילת יהודי אתיופיה תעניק לעם ישראל כולו כמתנה מאותה קפסולת הזמן את חגיגת ראש החודש שהשתכחה בגלות, אך השתמרה באתיופיה כפי שהייתה בטרם היציאה לגלות.
על רקע דבריו אודות ייחודו וערכיו של החג שאלנו את הרב שרון שלום מה התפספס בחג שלא הצליחו להיטמע בחברה הישראלית כפי שקרה למימונה ולסהרנה. מדוע חגיגות הסיגד מסתכמות באזכור שולי ובאירוע בו שותפים רק אנשי העדה ולא רואים באירועים גם בני עדות נוספות?
הרב שרון סבור כי דווקא הגישה הפולקלוריסטית לחג המימונה היא זו שאולי הפכה אותו לפופולארי, אך מהותו של החג, קבלת אורחים ופתיחת דלתות הבית לאחר, כמעט ואינה באה לידי ביטוי. את הסיגד, הוא אומר, אין כוונה להפוך לחג האינג'ירה כפי שמצויין המימונה כחג המופלטה. על קהילת יהודי אתיופיה לשאת באחריות להדגשת הערכים שמבטא החג כמו גם האידיאולוגיה והפילוסופיה שמאחוריו יחד עם המסרים החברתיים והדתיים ומתוך כך החברה שמסביב תדע גם היא לגשת אליו בצורה נכונה.
לזאת מוסיף הרב שרון ומעיר כי הוא חש שכשם שהחברה הישראלית עוברת תהליך של ישראליזציה מאז השבעה באוקטובר וכל קבוצה יוצאת למסע משותף עם כלל החברה הישראלית, כך נראה שצעירי העדה ניגשים למסורת שהובאה על ידי הוריהם לישראל מתוך כבוד והערכה ומתוך כך תוכל החברה הישראלית כולה להתייחס לחג לא כחוויה אנתרופולוגית. "אנחנו בתוך התהליך הזה שצריך להתחיל מהקהילה האתיופית".
בנקודה זו שאלנו את הרב שלום שאלה כללית יותר הנוגעת לאופן בו נכון ליוצאי אתיופיה לנהוג כאשר מאחוריהם מסורת יהודית מסוימת המתנגדת לכאורה עם מנהגים והלכות שהתקבעו בקהילות האחרות. לעיתים מדובר בסתירות משמעותיות בין שתי המסורות ויש להכריע אם לשמר את העבר או להשתלב בקיים.
הרב שלום רואה בשאלה כזו הנוגעת לכל ישראלי ובהקשר זה הוא מזכיר את השיח בין החברה החרדית לזו הציונית דתית, מפגש בין מסורת המבקשת לשמר את מנהגי הגלות באדיקות לעומת כזו המבקשת להשתלב במציאות הממלכתית המתחדשת בארץ ישראל.
הרב שלום מדגיש כי "הניסיון למחוק את השוני הוא שהביא לחורבן המקדש ולא להיפך. המונולוטיזציה של המקדש והרצון לחנוק את האחר הם שהביאו לחורבן", כלומר ששימור המסורת הוא הכרח ועל כך הוא דן באריכות בספרו 'מסיני לאתיופיה', התנגשות בין האחדות החברתית עם החברה בישראל לבין ערך 'אל תיטוש תורת אימך' ששימרה את הקהילה לאורך אלפיים שנה.
המענה הנדרש, סבור הרב שלום, הוא "קודם כל לא להיבהל וכל דבר לגופו. להרגיש בנוח עם המסורת שלנו ואם מחליטים שמפסיקים משהו בגלל שיקולים כאלה ואחרים זה לא בגלל גורם חיצוני שאומר לקהילה שלמה להפסיק עם המנהג". בדבריו הוא מזכיר מנהגים קוטביים להלכה כמו קיום קידוש ביום כיפור או נשיאת כסף לבית הכנסת בשבת לתרומה לקייסים, מה שלא יכול להתקבל ביהדות ההלכתית. כל שינוי במנהגים כאלה ואחרים צריך לבוא לתפיסתו מתוך החברה של יהודי אתיופיה ולא ככפיה מבחוץ.
"עד היום הממסד אנס את הקהילה האתיופית וביקש ממנה להתגייר תודעתית ופרקטית, כאילו מדובר ברובוטים. יש כאן ערכים מתקופת המקרא וזה עוול אנושי", אומר הרב שלום המדמה זאת ל"תאונה של ההיסטוריה, מפגש בין שני דגמים של יהדות, יהדות מקראית מול יהדות תלמודית".
לשאלתנו מסכים הרב שלום כי צעירי העדה הם הקרבן לתאונה הזו, אך לא רק הם. גם המבוגרים חשו ניכור וחוסר הכרה ביהדותם מצד הממסד והדברים באו עד כדי הטלת ספר ביהדותם. "הדרישה מקהילה שלמה לעבור גיור, ואני לא דן בשאלה אם זה נכון או לא, משאיר תחושה קשה ואצל ילדים זה השאיר חור בהערכה בעצמית, רצון להתנתק ולברוח מהמסורת הזו ולא להזדהות איתה".
עם כל זאת הרב שלום "שמח לבשר על משהו שמשתנה בתוך הנוער הזה, ואני רואה סימנים טובים של חזרה אל הוגן המקורות והזהות. ההתחברות והחזרה הביתה מעוררים תקווה".