השיחות המתנהלות בין ישראל לבין ארצות הברית תחת שרביטו של עמוס הוכשטיין הבלתי-נלאה עשויות, אולי, להביא להפסקת אש בין שתי מדינות אלה.
הן אינן מחייבות את חיזבאללה. הן אפילו אינן מחייבות את ממשלת "לבנון". "לבנון" – האם היא מדינה? – אינה נלחמת בישראל, וגם ישראל אינה נלחמת בה. אבל, כמו מול החמאס, ארצות הברית מגיעה לסיכומים עם ישראל והמתווך האמריקאי התורן רץ עם הסיכומים אל ארגון הטרור – חמאס ו/או חיזבאללה – כדי לשמוע ממנו "כן, אבל".
עם תשובה מפורטת זו הוא שב לישראל כדי לסחוט ממנה ויתורים נוספים. ארגון הטרור – חמאס ו/או חיזבאללה – מחכך ידיו בהנאה: הוא לא זז מעמדת המוצא שלו, בעוד ישראל מתגמשת בכל סבב דילוגים של האמריקאי התורן.
ובישראל כמו בישראל. אין התקדמות לקראת פשרה, כי ארגון הטרור – חמאס ו/או חיזבאללה – אינו זז מעמדתו ואינו מתגמש. אבל, אז ראש ממשלת ישראל מותקף מבית באמצעות עלילה כאילו אינו חושב על "היום שאחרי" וכאילו אינו מעוניין בשחרור החטופים.
לעלילה זו שותפים רוב התקשורת, אלופים במילואים שבמקום פרשנות צבאית מציגים את מאווייהם הפוליטיים (מדינה פלשתינאית בלב ארץ ישראל המערבית), ולמרבה הצער והכאב - גם חלק ממשפחות החטופים. וכך, ראש הממשלה נדחק להפסקת אש מוקדמת מדי, שברירית מאד, ומסוכנת עד מאד, אשר תתפוצץ בפנינו. זעמם של ראשי הרשויות בצפון מובן בהחלט, ומובן גם אי-רצונם של תושבי הצפון לבתיהם בתנאים אלה. למעשה, המטרה של השבת תושבי הצפון לבתיהם בביטחה לא הושגה.
ה"הסדרה" הנרקמת אינה אלא הפקרה, הפקרת צפון מדינת ישראל והפקרת כמאה אלף פליטים בארצם, שלא יוכלו לשוב לבתיהם ההרוסים בכל טווח זמן נראה לעין. במקום יצירת אדמה חרוכה בין גבול ישראל לבין נהר הליטני (ומצפון לברך הליטני גם מערבה לנהר), ישראל עומדת לאפשר את חזרתם של כפריים לבנוניים, לוחמי חיזבאללה ללא מדים, תחת "השגחתו" של צבא "לבנון", צבא שמחבלי חיזבאללה ממלאים את שורותיו. למעשה, ישראל המנצחת (?) היא זו שלוחצת להסדרה מוקדמת, למרות שהיא הצד שהותקף, והצד שהיכה את אויביו מכה קשה.
החמור ביותר הוא שהשיחות מתמקדות בחופש הפעולה של ישראל כאשר תופר ההסדרה, והכל יודעים שההפרה היא רק עניין של זמן קצר. נושא זה כלל אינו צריך להיות נתון למתן ומתן, והשיקול כיצד לטפל בהפרה צריך להיות של צה"ל בלבד, ללא שום מנגנון/שמנגנון, קל וחומר לא של צרפת התוחבת את אפה ואת שיקוליה הזרים לכל מה שקורה בלבנון. הקמת "ועדת פיקוח" בינלאומית מעמיד בסימן שאלה את הישגי המלחמה.
עירוב צרפת בשיחות היום ובהפרות מחר הוא חרפה. מדובר באותה "מעצמה" אנטישמית שיורקת בפרצופנו, שהתחייבה לכבד את החלטות "בית הדין" האנטישמי ב- האג, שמונעת את השתתפות התעשיות הביטחוניות הישראליות בתערוכות על אדמתה. על התנהגות כמו זו היה צ'רצ'יל אומר לנו: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד". מוזר שראש ממשלת ישראל, שצרפת מתכוונת לפעול וליישם את החלטות האג לגביו אישית, מוכן להושיט לה את הלחי השנייה של ישראל, ולהסביר לעם היושב בציון שמדובר בגשם ולא ברוק. מי שמוביל למצב של גם חרפה גם מלחמה, נראה שלא הפיק את הלקחים הראויים ממלחמת שמחת תורה.
הכותב היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי