בעקבות הטור משבוע שעבר על התופעה של ילדים שמחליטים לנתק את הקשר מהוריהם קיבלתי תגובות שביקשו לקרוא תיגר על המסקנה שלי: לעולם ואף פעם אל תנתקו את הקשר עם ההורים שלכם.
בחרתי להביא אחת מהן שביקשה להישאר בעילום שם ושיתפה מהחיים שלה:
"שבוע טוב אבינועם. שמי טובה, אני בת 32. רואת חשבון. נשואה לגבר נהדר ואנחנו הורים ל4 ילדים אהובים ומתוקים. בנוסף, אני לא בקשר עם ההורים שלי מעל שנה. אני גם ישנה הרבה יותר טוב מאז והתקפי החרדה שלי פחתו.
אני נמצאת בקהילה בפייסבוק של נשים שחוו הורות פוגענית. יש שם מעל 4,000 נשים כך שאני מכירה הרבה סיפורים ואת הטווח המאוד רחב של הורים פחות מוצלחים.
קראתי את הטור שלך בשבתון והמסקנה היחידה שהצלחתי להגיע היא שכנראה זכית וגדלת בבית אוהב ומקבל.
אני מבטיחה לך שאף אחד לא בוחר לנתק קשר עם ההורים שלו בגלל איזה קושי שאפשר להכיל או להבליג עליו.
אישית, חוויתי ילדות אלימה בהרבה רבדים. התעללות. את הנזק שנעשה לי אני נאלצת לעבוד קשה כדי לתקן. כל מפגש עם ההורים שלי, כל אינטראקציה איתם, שיחת טלפון, הודעת וואטסאפ גורמת לפלאשבקים. בנוסף בגלל שהאלימות היא גם רגשית הוא חוזרת על עצמה.
תאמין לי, שאם הצבת גבולות הייתה אפשרית זה היה אחרת. אם הייתה יכולת להתעלם מההתנהגות הפוגענית. אם הם היו מביעים רצון להבין, לתקן, לשנות. אם הם היו קצת נלחמים עלי ועל הקשר עם הנכדים אולי זה היה אחרת. לצערי זה לא המצב.
אני לא כותבת את זה כדי לקבל רחמים. ממש לא. אני בטיפול טוב, יש לי משפחה מהממת והצד של הבנזוג קרובים ואהובים מאוד. חברות, עבודה, קהילה. באמת סבבה לי. אבל יכול להיות סבבה לי רק כששני אנשים לא נמצאים שם. אנשים שהולידו אותי, אבל ממש לא אהבו ולא קמו בלילות ושאר הדברים שכתבת.
ואני לא היחידה, לצערי.
ואם בציטוטים מהגמרא. היה אמורא שעזב את בית אימו כי לא יכל לגור איתה יותר. כל למדתי וכך גם אמר לי רב הקהילה שלנו כשהתייעצתי איתו.
אני רק מבקשת שכמו שפתחת את השיח סביב רווקות מאוחרת, גירושין ופרק ב גם תיתן מקום לאנשים שההורים שלהם הם הדבר הכי גרוע שקרה להם ושלא ימשיכו להחריב לעצמם את החיים בגלל מצוות כיבוד הורים שלא רלוונטית עבורם. מיכל"
השבוע חגגנו לבננו היקר הלל שמשון אהרון נרו יאיר הנחת תפילין בכותל. התרגשות עצומה. עוד אספר איה בהמשך על הסיפור המיוחד שלו ובכל זאת חשבתי על הפעם הראשונה שבה הוא הניח את התפילין שלו: הכול חדש. הכול טרי.
אבא שלי, יצחק הרש, שיהיה בריא בן 76 ומעולם לא החסיר יום אחד של הנחת תפילין. הוא שייך לדור הקודם שלא ידע מה זה יום ללא תפילין. לצערי אני לא יכול לומר זאת על עצמי. כשהייתי נער ויותר מאוחר בחור צעיר היו ימים שהרגשתי שפשוט לא בא לי. שאני לא יכול. שזה לא זורם לי. שאני לא מצליח להתחבר. שכרגע אין לי פניות נפשי. אז וויתרתי. זה פשוט הרגיש לי יותר מידי טכנוקרטי. איך אפשר בעצם להניח תפילין אם לא ממש בא לך?
ואולי בעצם זה כל ההבדל בין הדור שלי, שלנו, לדור של ההורים שלנו: הם לא שאלו יותר מידי שאלות. הם פשוט עשו: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע."
אנחנו צריכים כל דבר להבין. להתחבר. להחליט אם זה נראה לנו או לא נראה לנו. אם זה מתאים או לא. לכו תשאלו כל הורה לילד מתבגר והוא יסביר לכם למה אני מתכוון...
ואולי האלוהים שלנו מגיע על תנאי ועובד לפי וועדת קבלה כשאנחנו ממלאים את תפקיד היו"ר. מה שמתאים נעשה. מה שלא לא.
סבא שלי עליו השלום, הרב אליהו גלייכמן זצ"ל היה רב בקהילת בויור בהונגריה. הוא איבד את אשתו ושני ילדיו בשואה ובכל זאת ואף על פי כן הקים משפחה בארץ ישראל. למרות שאלוהים לקח לו משפחה שלמה המשיך לדבוק בו. בלי חשבונות. בלי כן מתאים או לא מתאים.
דור הנפילים. הדור הקודם לדור 'האריות' שחשבנו בכלל שהוא בכלל דור הZ והטיק טוק.
הסתכלי על הלל שלי מניח את התפילין. הכול טרי. בוסרי. ורק התפללתי שישאב מהם כוח לכל החיים ויתחבר לשרשרת הדורות הנצחית של עם ישראל. לדבר הכל כך גדול הזה שהוא הולך ונהיה חלק ממנו.
כמו אבא שלי, סבא יצחק