בשבוע לפני שעמר נהרג, הוא שהה בבית בעקבות מחלה. כיאה לאישה "תומכת" ניצלתי את ההזדמנות כדי להפעיל עליו לחץ על מנת שלא יחזור לקרב ויפטור עצמו מהמילואים. "נתנו מעצמנו מספיק", "אני קורסת", "חצי שנה זה די והותר"- היו רק חלק מהאמירות ששמע.
עמר כמובן לא נענה להפצרות השונות אך אמר כי אם חוק "ההשתמטות" או בשמו המכובס חוק המעונות יעבור, הוא יפשוט את המדים ויפסיק לשרת במילואים. מהיכרותי איתו, אני לא רואה אפשרות שהיה אכן עומד מאחורי מילים אלו.
בשבוע שעבר פורסמו התבחינים לקבלת סבסוד מעונות היום, אלא שמבין כל מקבלי ההנחות, בלטו בהיעדרם משרתי המילואים.
צריך להבין- משפחתנו היא חלק מקבוצה של אנשים, נשים וילדים שבמשך יותר משנה אין להם שגרת חיים. כל מה שעמלנו עליו קודם לכן, כל התוכניות שהיו לנו פשוט הוקפאו. לא יכולנו להסתכל צעד קדימה כי מי יודע אם בן הזוג יהיה בבית , בלבנון, בעזה או באיו"ש.
משפחות רבות, ואנחנו ביניהן, נפגעו תעסוקתית. נשים עזבו את מקום העבודה כדי לדאוג לבית ולילדים, הלוחמים שלנו נמנעו מאפשרויות קידום במקרה הטוב, ובמקרים אחרים פוטרו אף הם או נאלצו לסגור את עסקיהם אותם בנו בעשר אצבעות.
גם מבחינה נפשית ורגשית כולנו נזקקנו לטיפול. הילדים נאלצו להיפרד בכל כמה שבועות מאבא שלהם, ובכל הזדמנות שחזר מערכת היחסים בניהם הייתה צריכה להיבנות מחדש. במקרה שלנו, המצב הזה ככל הנראה הכין את המתוק שלי בן השלוש לחיים בלי אבא. הסכום שהוקצב לנו, בסך כ-1,500 שקלים, אמנם נחמד עבור סדנה או ריטריט אבל זה לא הסכום שאמור לסייע לנו לקבל מענה מלא בדמות שיקום נפשי ארוך טווח.
אם מסתכלים על התבחינים לקבלת סבסוד למעונות, לא יתכן שיש אוכלוסיות שמקבלות הטבות ולא נוקפות אצבע למען המדינה, כשמנגד ישנם אנשים שמקריבים את חייהם בשביל האדמה ליה אנחנו חיים, ואינם זכאים לכך. כשאני מדברת על הקרבת חיים אני לא מדברת רק על המוות של עמר, אלא גם על החיים שלפני כמשפחה במילואים.
מי שנותן צריך לקבל. נקודה. ומי שלא, שיסתדר בכוחות עצמו. עזבו צווי גיוס, כפייה והפעלת כוח, ותתחילו לשלול זכויות. מנגד תתנו זכויות קבועות למי שכבר תורם. אני מצפה לראות את חברי הכנסת, במיוחד את חובשי הכיפות, מסתכלים לנו בעיניים כשהם מקבלים את ההחלטות שלהם.
הכותבת היא, אלמנתו של רס"ל (במיל') עמר משה גאלדור ז"ל שנפל בחודש שעבר בדרום לבנון.