כל חדר המורים של אחת מהישיבות התיכוניות בגוש עציון דיבר על המקרה הזה:
בת מצווה של נערה מקסימה של אולפנה מהמרכז שפתאום מצאה את עצמה כמעט ללא חברות שיבואו לחגוג לה.
איך אפשר בישראל 2024 שיתרחש מקרה של ה'קיץ של אביה?' למרות המודעות הגדולה וכיצד אירוע כל כך חשוב יכול ליפול בין הכיסאות? ובכן, אם יש משהו שכולנו למדנו מהשביעי לאוקטובר, זה שלפעמים בחיים אין באמת 'למה', יש רק 'איך?'. והאיך הזה יכול להיות אכזרי והזוי מתמיד.
אז תאריך הבת מצווה נקבע מראש והמחנכת רצתה לצאת הכי בסדר בעולם ולכן היא מינתה תלמידה שכל התפקיד שלה זה לדאוג לכך ששום בת מצווה לא תיפול בין הכיסאות והיא תזכיר להורים אלא שמחמת העומס המחנכת היקרה והמסורה שזו שנתה הראשונה בהוראה והיא עדיין לא כל כך מוצאת את הידיים והרגליים שלה לא שמה לב לדבר פעוט ושולי: התלמידה הזו טסה עם ההורים שלה לחו"ל (ארצות הברית...מי בתקופתנו טס לארצות הברית מי? בקושי ליהוד מונסון) ולכן פשוט שכחה מכל העניין. אבל לגמרי. כתוצאה מכך היא לא יכלה להיות על זה ויצא שהבת מצווה של אותה תלמידה יצאה בדיוק יום אחרי בת מצווה של תלמידה אחרת שעליה דווקא התלמידות כן קיבלו תזכורת מוכנה מראש ומשום כך התייצבו בהרכב מלא לבת מצווה.
הדקות עברו, כלת השמחה לא הבינה איפה החברות שלה שמצידם מעבר להתייחסות אחת בקבוצת הווסטאפ השכבתית לא קיבלו שום תזכורת לעניין והנה הנערה האומללה לא יכלה יותר לשאת את זה שלמעט שלוש חברות טובות אף אחת לא באה לחגוג איתה והיא התחילה לבכות ביום החשוב ביותר בחייה.
מחנכת הכיתה שבנוהל לא מתייצבת בכוונה לבת מצוות של התלמידות שלה קיבלה שיחת טלפון בהולה מהורי כלת הבת מצווה שלא הבינו איפה כל חברות הכיתה וישר חיברה אחד לאחד והבינה שהתלמידה שלה שאחראית על כך שאף בת לא תעדר מהבת מצווה פשוט נמצאת עכשיו בחו"ל.
מיד שלחה המחנכת הצעירה להורים ואף שלחה להם הודעה בפרטי, לכל הורה והורה לחוד וביקשה מהם בכל לשון של בקשה לאחר שהתנצלה כמובן, לעשות הכול בכדי להבין את רגישות המצב.
היו הורים שמיד הבינו עניין ודאגו להסיע את הילדה שלהם לבת מצווה והיו גם אחרים, שלא ממש ירדו לסוף דעתה של המחנכת הצעירה ובעיקר היה חשוב להם להגיד לה:
"אבל רגע, איפה היית קודם ולמה לא הזכרת לנו?".
המחנכת הצעירה, בגלל שגם כך מרוב לחץ לא מצאה את הידיים והרגליים שלה, לא אמרה להורים את הטענה המתבקשת: "רגע, ההזמנה נשלחה פעמיים בקבוצת הווטסאפ של התלמידים וגם של ההורים, למה לא הייתם על זה? למה אתם לא עוברים על קבוצות הווסטאפ של הילדים שלכם? למה אתם בכלל מפילים את האחריות עליי?".
ובכן, אז היא לא אמרה להם את זה אלא רק המשיכה להתנצל ולמלמל כמה דברים שקשורים לכך שהיא ממש מצטערת והתלמידה התורנית בחו"ל ושהיא מקווה להבא להתייעל יותר ולשים על העניין שתי תלמידות בכדי שאם אחת תיסע לחו"ל השניה תגבה אותה.
הגדילה לעשות אמא אחת שאמרה לה שהיא חושבת שזה בכלל לא תפקיד ההורים ועל בית הספר להיערך בהתאם ולדאוג לכך שהתלמידות שלו יגיעו למסיבת בת המצווה שחלה לאחר שעות הלימודים.
למחרת, כשהמחנכת הצעירה שיתפה את שאר צוות המורים במה שקרה, היו שם כמה שועלים וותיקים שהתחרפנו מהאירוע ואמרו לה שרואים שהיא לגמרי בוסר ושאין לה באמת מושג, כי למען האמת ועם כל הכבוד, למרות שבוודאי כדאי שהיא כמחנכת הכיתה תזכיר לתלמידות על הבת מצווה, הרי שבכל אופן מדובר לגמרי באחריות ההורים לוודא שהילדות שלהם יגיעו לבת מצווה של חברה שלהם ובוודאי אחרי שהם קיבלו ממנה את השיחה האישית הזו, היה על ההורים לא באמת הבינו עניין, לעשות השתדלות גדולה ומיוחדת ולהסיע את הילדות שלהם באופן פרטי לבת מצווה כי כך אבל בדיוק כך אמור להיראות חינוך מהבית וכמו שהם לא רוצים שייגרם צלקת נפשית לבת שלהם בבת מצווה שלה שאף אחת לא הגיעה אליה, כך היה עליהם לחנך את הילדות שלהם לרגישות יתירה ולמודעות לסבל ולעגמת הנפש שיכולים להיגרם לחברה שלהם, כלת בת המצווה שלא הפסיקה לבכות ביום השמח והחשוב ביותר בחייה.
אחד מהוויכוחים הנושנים והחשובים ביותר במערכת החינוך הוא איפה נגמרת האחריות של בית הספר ומתחילה האחריות ההורית: בבית הספר כולם מסכימים שהאחריות היא על המורים, ומה לגבי שעות אחר הצהריים? האם מחנך ששומע על תלמיד שלו שעובר חרם צריך להתעלם? להתערב?
נדמה לי שזה כבר תלוי באופן אישי באיך כל מחנך תופס את עצמו:
האם הוא בא לעבודה. או שהוא בא לעבוד ולהציל נשמות.