
רונן ואורנה נאוטרה, הוריו של עומר נאוטרה הי"ד שגופתו מוחזקת בשבי, נשאו הערב (שלישי) דברים בעצרת האחדות "שרים יחד לשובם" בכיכר החטופים ושיתפו במאבק להשיב את גופתו לקבורה בישראל.
בנאום סיפרו השניים על היממה שלפני טבח השבעה באוקטובר: "בערב שמחת תורה לפני שנה היינו בבית שלנו בניו יורק. כמו בכל יום, עומר הקפיד להתקשר. היה לנו מאוד חשוב לשמור על המשפחה שלנו גם אם היא הייתה מפוצלת על פני שתי יבשות. בתקופה הזו הוא התקשר אפילו פחות מבדרך כלל, כי במהלך כל החגים הוא וחייליו עבדו כל כך קשה כדי להשתלט על הכאוס ששרר בגדר המערכת".
"דווקא ביום שישי בערב, ערב שמחת תורה, הוא אמר שהעניינים נרגעו ושהודיעו להם שאפשר להוריד כוננות", הוסיפו. "הוא ציפה שאחרי חודש שלם שבו הצוות שלו היה מפוצל ויצאו לשבתות ולחגים ברוטציה, כולם יהיו סוף-סוף יחד, והוא יוכל לגבש אותם. זה היה הלך הרוח של עומר: הוא תמיד חשב על האחר. תמיד חשב על הצוות שלו—עד לרגעיו האחרונים בטנק הבוער".
ההורים שיתפו את המשתתפים: "באותה נקודה איבדנו אותו, והוא נלקח לעזה. מאז, במשך 14 חודשים ו-422 ימים, נלחמנו להחזיר אותו אלינו. קיווינו שהוא חי, קיווינו שזה רק עניין של זמן. ידענו שהוא חזק ושאם נלקח בחיים, הוא יחזיק מעמד".
הם סיפרו על הרגעים בהם התבשרו שהוא נרצח, "ביום ראשון שעבר, בשעת לילה מאוחרת, קיבלנו את הבשורה הקשה דרך הקצין שלנו שעומר כבר איננו בין החיים, וכי הוא למעשה נהרג בשבעה לאוקטובר. מצד אחד, האוויר יצא מהבלון הזה. מצד שני, אנחנו יודעים שהמלחמה להשבתם של כל החטופים ולהשבתו של עומר לקבורה ראויה בישראל עדיין לא הסתיימה".
"במשך 422 ימים נלחמנו להחזיר את עומר הביתה, קיווינו שהוא חי, ידענו שהוא חזק ושאם נלקח בחיים הוא יחזיק מעמד. עכשיו, כשגילינו שהוא איננו, המאבק לא נגמר, הוא רק השתנה. אנחנו נילחם עד שנשיב את עומר לקבורה ראויה בישראל ונחזיר את כל החטופים הביתה".
מאז, הם הוסיפו, "אנחנו משמשים גשר בין הקהילה היהודית בארצות הברית לבין הקהילות והמשפחה שלנו כאן בארץ. אנחנו שם כבר הרבה שנים ותמיד היינו חלק מהקהילה. כשעומר נחטף, מיד יצאנו למאבק למענו, ובמשך 422 ימים אמרנו שיש לנו תפקיד לייצג את החטופים מול הממשל האמריקאי. כשנודע לנו שעומר לא בין החיים, ערכנו טקס בבית הכנסת שלנו בלונג איילנד. אחת המנחמות הראשונות, שהיא חלק ממשפחות החטופים האמריקאיות, ניגשה אלינו ואמרה: 'אורנה ורונן, יש סיבה שלא ידעתם שעומר איננו בין החיים. הייתם ממובילי המאבק כאן בארצות הברית, ואם הייתם יודעים—המאבק שלכם לא היה אותו מאבק. המאבק הזה, אם ירצה השם, יעזור עכשיו בהעברת החטופים בקרוב'".
"כל העולם יודע מי זה עומר. עומר הפך להיות ילד של כל הקהילה היהודית, גם בגלל שהוא באמת גדל בתוכה. הוא הגשמה של כל הערכים והתקוות של היהודים ששולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, לקייטנות יהודיות ולביקורים אינסופיים בארץ. כל העצב הזה נשפך והתמקד לתוך ימי השבעה".
"כשישבנו שם והגיעו אלפי אנשים לנחם אותנו באוטובוסים, מבתי ספר שלמים ומכל האזור במשך שלושה ימים, הרגשנו את רוחו של עומר איתנו. עומר היה גשר בין כל הקהילות השונות שהיה חבר בהן, כאן ושם. אנשים הודו לנו שאפשרנו להם לנחם אותנו, והרגשנו שהם מנחמים אותנו בשם כל עם ישראל. הכאב של השנה האחרונה התנקז כולו לשבעה של עומר".
"כשנכנסתי עכשיו לבית אריאל, הרגשתי שעומר מגלם בתוכו את העובדה שאנחנו באמת עם אחד: כולנו גם שם, גם כאן, והכאב שלנו כאן הוא הכאב שלהם שם. אסור לשכוח את זה גם בתהליך הבנייה מחדש— צריך לתת להם מקום".