רחל פריקר, גבאית בית הכנסת של קיבוץ בארי, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה על המהפכה הרוחנית שחולל בית הכנסת שהייתה בין מקימיו, ועל הניסים שחוותה בבוקר השבעה באוקטובר כשכאוס, מלחמה הרג ורצח מסביב.
"הקמת בית הכנסת לא הייתה הרעיון שלי", היא אומרת כבר בפתח דבריה ומספרת כי גויסה למיזם שעליו חשבו שני חברים בקיבוץ שחשבו שבכוחה לסייע למיזם. "קיבוץ בארי הוא קיבוץ לא דתי, ונעשה בעבר ניסיון להקים בית כנסת, זה לא כל כך צלח ובאותה העת הייתה תחושה שמשהו יכול לעזור כי אנשים שלא נולדו בקיבוץ והגיעו מבתים דתיים או מסורתיים מאוד רצו לעשות שני דברים בקיבוץ, להעלות את הילדים שלהם לתורה בבר מצווה ולהתפלל ביום כיפור במקום שבו הם גרים. אלה היו שתי הסיבות לרצון להוביל את המהלך הזה".
מנגד, אומרת רחל, הדיון סביב הקמתו של בית כנסת בקיבוץ היה לא פשוט, היו אמירות קשות והיא גם מבינה את אותן משפחות שהתנגדו בתוקף להקמתו של בית כנסת. "יש משפחות של ניצולי שואה שחוו חוויות מאוד קשות. היה פחד מאוד גדול שמא נקים בית כנסת ודתיים לבושי שחורים ייכנסו אלינו וישנו בבת אחת את כל אורחות חיינו. זה היה חשש מאוד גדול".
מול החשש הזה, היא מספרת, לא צריך לעשות משהו לא להסכים לעמדות השונות מתוך הבנת מהותה של קהילה. "אני לא יכול להכריח אף אחד לקבל את הרעיון הזה, אבל ניסינו. בשנה הראשונה, אחרי ההצבעה, ראינו שהיה ביקוש גדול. אחרי אותה שנה הקמנו את בית הכנסת במבנה יביל שהיה הספרייה של בארי והתחלנו תוך כדי תנועה ללמוד מה צריך להכניס למקום. הבנו שצריכים ספרי תורה, סידורים, כיסאות... המקום היה ריק", היא מספרת ומתארת התגייסות של רבים לטובת בית הכנסת והקמתו.
לבית הכנסת הוכנסו שני ספרי תורה, האחד בן 140 שנה, ספר תורה מתימן, וספר בן 40 שנה כשסופר הסת"ם שכתב אותו הגיע יחד עם משפחתו לחגיגת פתיחת בית הכנסת. "סופר הסת"ם עמד במרכז הקיבוץ בארי, לקח את המיקרופון וזעק 'שמע ישראל'. באותה העת הסתכלתי לשמיים ואמרתי, אלהים, שערי רקיע נפתחו", היא אומרת ומזכירה את אותו 'שמע ישראל' שהפך לסיסמא יהודית כאשר בני משפחת קלמנזון עברו מבית לבית על מנת לחלץ את חברי הקיבוץ הנצורים בממ"דים כשמחבלים דיברו בעברית ואמרו 'צה"ל, צה"ל' וגרמו לאנשים לפתוח את הממ"דים וכך רצחו אותם.
רחל חוזרת לאירוע פתיחת בית הכנסת ומספרת כי מהאירוע עצמו היא חזרה שמחה, אך למחרת קיבלה שיחת טלפון ממזכיר הקיבוץ שהודיע לה שסוגרים את בית הכנסת על אף המסיבה היפה שהייתה כי דרוש תקנון שיקבע מה מותר ומה אסור בבית הכנסת. חלפה עוד שנה שבסופה התקיימה שוב הצבעה שהעבירה ואישרה את פעילות בית הכנסת ברוב גדול. הביקוש הלך וגדל ובית הכנסת כבר אינו מיועד רק לתפילות חגי תשרי. ילדים מבתי ספר בסביבה מגיעים לבית הכנסת על מנת ללמוד מהי יהדות ומהי מסורת יהודית, בריתות מילה, חתונות, אזכרות ועוד מתקיימות במקום שאינו מיועד רק לתפילות. רחל מספרת גם על חברים שביקשו להתבודד מול ארון הקודש וקיבלו ממנה את המפתח למבנה. "רבים מהם אמרו שהשיחה הזו טובה להם יותר מאשר פסיכולוג".
תקופה קצרה לאחר מכן נפטר אחד משותפיה להקמת בית הכנסת והשותף הנוסף עזב את הקיבוץ במפתיע. היא נותרה לבד. מלכתחילה לא התכוונה להיות גבאית אלא אחראית על ניקיון מבנה בית הכנסת כשהאחרים ממונים על המשימות האחרות, אך כעת היא נותרה לבד מול המשימה. היא גייסה לאתגר חברה טובה, יהודית וייס הי"ד, שלימים נרצחה בטבח השבעה באוקטובר ואת יוסי שרעבי שאליו תכננה להעביר את שרביט הנהגת בית הכנסת. התכנית הייתה להיפגש לאחר שמחת תורה לשיחה על המשך הפעילות בבית הכנסת, אבל "בשבעה באוקטובר כל החיים מתהפכים, יוסי נחטף לעזה, אחרי מספר חודשים הוא נרצח ובבית הכנסת יש תמונה גדולה שלו".
רחל מספרת על אישיותו המיוחדת של יוסי, אדם צנוע ועניו, מסור ובעל מידות טובות. "הוא היה אחד החזנים שלנו. הוא היה מגיע עם הבנות הקטנות שלו שחילקו שוקולדים למתפללים. כיום הבת הגדולה כבר קרובה לגיל 17".
לפני מספר שנים נבחרה רחל לגבאית מצטיינת בארץ ובעולם, וכשהגיע הידיעה על בחירתה, "לא הבנתי את התפקיד בכלל. בראיונות שאלו אותי מה את עושה ואני לא ידעתי. תוך כדי תנועה אני לומדת...".
כעת היא מקווה להרחבתו של בית הכנסת שהמקום בו צר מלהכיל את המבקשים להיכנס אליו, ולא רק בגלל החיילים שגודשים את המקום בכל שעה משעות היום. "המקום שימש כמקום כינוס, התפללו בו במשמרות, עשו שטיבלאך, התפללו בחוץ", היא אומרת ומדגישה כי גם אנשי הקיבוץ עצמו רבים מכדי להיכנס לבית הכנסת. באזכרה ליוסי שרעבי הי"ד לא היה די מקום לכולם, תפילת נעילה מתקיימת בחוץ כי אין מקום. היא לא הייתה משערת שכך יהיה "אבל החיים גדולים מאיתנו".
רחל חוזרת לבוקר השבעה באוקטובר, בוקר פריצת המחבלים לקיבוץ ומספרת: "היינו בתוך ביתנו, בית גדול ויפה על חצי דונם, שתי קומות. המחבלים פרצו אלינו לבית והקימו שם את החמ"ל. הם ראו אותנו, ירו עלינו, זרקו עלינו רימונים שלא התפוצצו, שני חיילים נרצחו בבית שלנו ושלושה נחטפו מהבית. 12 שעות ישבנו שם בלי חשמל ובלי מים כשכלתי בשבוע ה-41 להריונה, צריכה ללדת בכל רגע. הצלחנו להציל את השכן, קראתי תהילים וזה היה הכוח שלי באותו רגע. כשחילצו אותנו הסתכלתי על הבית הבוער, בית חזק מאבנים שהבאנו מבלגיה, בחוץ כאוס מטורף, טנק נלחם על הבית שלנו ובכלל, גופות של חיילים חברים ומחבלים לאורך כל הדרך, רעש מטורף והחיילים המקסימים האלה, ילדים שלנו, מוציאים אותנו בשלוות נפש ואומרים לנו בשקט אל תדאגו אנחנו לוקחים אתכם לבית מאובטח. הסתכלתי על הבית שבער כולו ועל הסוכה שנשארה כולה לבנה, צחה כשלג, כשהמחבלים רוצחים את כולם מסביבי ולא נוגעים בה, ואני אומרת איך יכול להיות? הרי ביתו של האדם מבצרו, ומסביב הכול חרב כשהסוכה הזו נשארת. אני לומדת מכך שבית הוא לא תמיד מקום בטוח, אבל סוכה היא ארעית כמו החיים שהם ארעיים וצריך לעבוד ולעבוד נכון".
העבודה שיש להתמקד בה כעת, אומרת רחל, היא פיזור אחדות ואהבה מבלי לבחון אדם על פי מסלול חייו. "אני לא אומרת לאף אחד כלום, אבל אני אוהבת כל בן אדם ולא חשוב מי הוא, לא מעניין אותי אם הוא דתי או לא או מה הדעה הפוליטית שלו. אני מסתכלת לאנשים לתוך הנשמה שלהם, ויש אנשים כל כך טובים. בואו נזרע אהבה, בואו נתחבק".
רחל מספרת על שאלות שהיא נשאלת בהרצאות שהיא מעבירה במקומות שונים, כאישה מאמינה היא נשאלת איך היא מסבירה את מה שעשה האלוהים שלה, כלשון השואלים. "אני מאמינה באמונה שלמה שיש מישהו שמנהל את המקום הזה ואם יש מישהו שמנהל את המקום אני סומכת עליו ומאמינה בו ואם אני סומכת עליו אני לא שואלת שאלות. אין לי מושג מה לשאול ואם אקבל תשובה אין לי ספק שלא אבין אותה. ככל שאני מתבגרת אני מבינה שאני לא מבינה כלום".
"החלטתי אחרי השבעה באוקטובר לנתב את כל הכוחות שיש בי לדבר אחד, להודיה כל יום וכל היום", אומרת רחל ומציינת את הניסים הרבים שהיא חוותה, ניסים שאין ביכולתה להספיק להודות עליהם. מאותה סיבה של הצורך להודות היא מסרבת בכל תוקף לקבל תשלום על הרצאותיה.
שאלה נוספת שהיא נשאלת היא אם היא דתייה ובמענה היא מבקשת להגדיר לה מהי אישה דתייה, האם הנראות החיצונית היא זו שמגדירה אדם כדתי, האם התפילה שלוש פעמים ביום, האם עשיית מצוות, ואיזה מצוות? "אני מגדירה אדם דתי ב'ואהבת לרעך כמוך', ב'דרך ארץ שקדמה לתורה', בכיבוד הורים. בעיניי זה הבסיס ליהדות ולמידות הטובות. הגענו לעולם קודם כל כדי לשנות בנו משהו".
רחל מספרת כיצד עשרה ימים לאחר שישבה עם משפחתה, שישה אנשים בממ"ד וניצלה, נולדה נכדתה הראשונה ולמעשה השישה הפכו לשבעה. עוד היא מזכירה את הצלתו של השכן בעקבות שיחת טלפון מאחיו, תושב גבעתיים שסיפר על מצוקת אחיו שלו. בני משפחתה של רחל הכניסו אותו לביתם ומנעו ממנו לברוח ולסכן את עצמו. אותו אח תושב גבעתיים היה בבארי בערב החג מאחר וביום זה צוין מלאת שבעים שנה לקיבוץ ובערב החג היה אירוע גדול ותוכנן אירוע נוסף גם לבוקר שלמחרת, אלא שבמהלך הלילה התלונן בנו הקטן על כאבי בטן עזים ודרש מאביו שייקח אותו הביתה. האב ניסה להרגיע אותו אבל הבן התעקש, המשפחה ארזה תיקים וחזרה לגבעתיים במהלך הלילה, ובבוקר הוא יוצר קשר עם 'אחים לנשק' שמזעיקים כוח צבאי שיוצא לחילוץ בקיבוץ.
עוד היא מספרת על הטעות בזיהוי שהצילה את חייו של השכן שממול. החיילים היו משוכנעים שנכנסו לביתה שלה, בית משפחת פריקר, אבל נכנסו לבית השרוף של השכן שאיש לא ידע שהוא שם, ובעודם קוראים 'משפחת פריקר' ענה להם השכן בקושי, הם חילצו אותו והוא סימן להם על הבית הנכון שאותו חיפשו. "אני אומרת לעצמי שלהתבלבל זה גם טוב. לא לפחד מזה", אומרת רחל.