עם איש המודיעין בעבר, סא"ל במיל' אלי דקל, מי שחקר את יחסי ישראל מצרים, שוחחנו על החשש מההתעצמות המתמשכת של צבא מצרים והאפשרות שמדובר בהיערכות למתקפה עתידית על ישראל. השיחה עם דקל רחוקה מלהרגיע.
את דבריו פותח אלי דקל בתזכורת לפיה ההתעצמות הצבאית של מצרים לא החלה באחרונה. "מדובר באירוע מתמשך מאז שנת 2004, אירוע שקיבל עוצמת יתר מאז שא-סיסי תפס את השלטון ב-2014. הוא האיץ את התהליך".
על הרקע וההיסטוריה המדאיגים של ההתעצמות המצרית מספר דקל: "ב-2004 מצרים קיבלה כמה החלטות אסטרטגיות. היא החליטה שהיא יותר לא מגינה על קו הביצורים ברפידים במרכז סיני ומעכשיו היא תתגונן בשיטת 'אף שעל'. בעיניה כל פירור מאדמת סיני ראוי להגנה, ולכן מ-2004 הם החלו לזנוח את מערך הביצורים שהם הקימו במרכז סיני".
"מדובר בשליטה על כברת ארץ גדולה בהרבה, ולכן הם התחילו בהליך התעצמות שיאפשר להם להגן על כל סיני. כך שמ-2004 ועד 2010 הם הכפילו את הגישור משישה גשרים על תעלת סואץ ל-12, שילשו את מערך התחמושת בסיני, וגם קיבלו החלטה אסטרטגית להגדיל את הצי המצרי, מה שלהערכתי נועד לחסום את נתיבי השיט לישראל בשעת חירום. הם ניסו והצליחו חלקית לעשות זאת במלחמת יום כיפור, והיינו במצוקת אספקת דלק מאיראן. ב-2006-7 הם החליטו להקים צי חזק. אלו ההחלטות שהובילו להתעצמות".
"הביצוע המעשי בפועל של ההתעצמות התחיל מאז שא-סיסי עלה לשלטון. הוא קיבל כמה החלטות נוספות, שהוא לא רק מתעצם וקונה עוד ועוד נשק, אלא משנה את סוג הרכש לצבא. אם עד אז הנשק של צבא מצרים היה נשק יד שניה, משומש במצב טוב, כזה שקנו מהמעצמות השליכו אחריהן, א-סיסי קיבל החלטה שלא עוד. מעכשיו הוא הולך על מיטב הנשק שניתן לרכישה בשוקי העולם. הוא קנה טנקי אברמס אמריקאי מהמדרגה הראשונה, כאלה שמתחרים עם המרכבה שלנו, וכך זה בכל התחומים, לא עוד צוללות מיושנות שנרכשו בסין ועברו מתיחת פנים בארה"ב, אלא קונים את הטוב ביותר, כמו של ישראל שקונה בגרמניה".
"החלטה נוספת שקיבל א-סיסי ב-2014 היא גיוון מקורות הנשק, כדי שלא יהיה מצב שבו מדינה שמספקת לו נשק תחליט משיקולים פוליטיים שלא לספק לו נשק, כמו שארה"ב עושה לנו פעם בכמה שנים. הוא החליט שהוא קונה מכל העולם וזו החלטה כבדה כי צבא מעדיף לעבוד מול ספק אחד של נשק ולא בכמה סוגים. לדוגמא כלי עבודה לתיקון טנק אמריקאי לא מאפשרים תיקון של טנק רוסי", מציין דקל דוגמא למחיר אותו משלם צבא הבוחר לגוון את מקורות האמל"ח שלו, ועם זאת היה חשוב לא-סיסי לגוון כדי להבטיח שלא תהיה לו תלות בגורם אחד.
"ההחלטה הנוספת שהוא קיבל היא בניית מחסני ענק. כל מבנה איחסון שכזה גודלו מאה על מאה מטר. הוא בנה שמונים כאלה. יש לו היום מעל 2 מיליון מטר מרובע של מחסנים שמלאים בכל טוב, טנקים נגמ"שים ועוד".
עוד מזכיר דקל את סוגיית הגשרים שהוקמו על תעלת סואץ, מהלך שהחל עוד קודם לכן אך התעצם גם הוא בעידן א-סיסי. "אם עד 2004 היינו על תעלת סואץ שישה גשרים ומובארק הכפיל את זה בבת אחת ל-12, היום יש על תעלת סואץ 60 גשרים. מובן שאין שום צורך בעולם לכל כך הרבה גשרים. על מנהטן אין כל כך הרבה גשרים וגם בקהיר שמשתרעת משני עברי הנילוס אין כל כך הרבה גשרים למרות שמכל צד של הנילוס חיים 15 מיליון נפש. בוודאי שסיני השוממה, עם מעט הבדואים שבה, לא צריכה כל כך הרבה גשרים, בעיקר כשמדובר בגשרים צבאיים".
ההתעצמות הזו בחצי האי סיני מהווה הפרה מתמשכת של סעיפי הסכם השלום עם ישראל, וסא"ל במיל' דקל מפרט: "הביצורים נבנו בהיקף של דיויזיה על פי הסכם השלום. מותר היה להם להחזיק דיויזיה שיכולה להיערך עד שישים קילומטר ממזרח לתעלת סואץ, ואכן, בראשית תהליך השלום זה מה שהם החזיקו בסיני ובנו את הביצורים בפתחת רפידים. ברור שאין בעיה בפירוק קו הביצורים שלהם אבל הם פירקו את קו הביצורים בתקופה שבה הם התחילו להגדיל את הכוחות בסיני", אומר דקל המציין כי הסכם השלום מונע אי הבנות ומגדיר בדיוק מה מספר החיילים שייכללו בדיויזיה האחת המותרת בסיני, לא למעלה מ-22 אלף חיילים ומספר טנקים ותותחים מוגדר.
"בהסכם השלום יש סעיף נוסף שלצבא מצרים אסור לבנות תשתיות מעבר לצרכי אותה דיויזיה, כלומר שלא יכולים לבנות ביצורים לעשר דיויזיות, אבל הסכם השלום הזה הופר עוד כשהדיו היה רטוב על הנייר. הם התחילו מיידית לבנות מחסני תחמושת פי ארבע מצרכי הדיוויזיה. התלוננו על זה בפני האמריקאים, אבל הסיפור הגדול הוא שמאז 2010 הם שילשו את הכוחות והיום יש שם כוח של שלוש דיויזיות".
"הרמיסה של הסכם השלום החלה מיד עם החתימה עליו. יש שם היום מחנות קבע ל-180 גדודים, מה שבוודאי חורג מהמוסכם. בשנת 2015 כוחות אל-קעידה החלו לפגע בצבא המצרי הערוך בסיני, ואז הם הכניסו צבא לסיני בלי בקשת רשות מאיתנו. לאחר שאנחנו התלוננו על כך הסכמנו להכניס צבא, אבל עוד קודם לכן היה בסיני לפחות כפול צבא מהמוסכם. כלומר שכל תירוצי ההבל שההתעצמות באה בגלל אל-קעידה הם תירוצים שנוגדים את העובדות".
דקל מעיר ומדגיש כי בעוד פרשנים שונים מחווים דעה ומפרשים את הכוונות המצריות, הוא עצמו מבסס את דעתו על צילומי אוויר ולווין, כך שביכולתו להוכיח את עמדתו בנתונים של ממש. לדבריו בקלות ניתן להוכיח שאין שחר לטענה שההתעצמות הצבאית של מצרים נועדה למאבק באל-קעידה שכן ההתמקמות הצבאית באל עריש באופן המפר את ההסכם את ישראל הייתה כבר בשנת 2000.
לדברי דקל מכל הסכם השלום נותר למעשה רק סעיף אחד שלא הופר. הוא ממשיך ומציג הפרות סדרתיות נוספות מצידה של מצרים: "הסכם השלום קובע שאסור להחזיק שדות תעופה צבאיים, בעוד תעופה אזרחית מותרת, ואנחנו גם השארנו מאחורינו שדות תעופה למען שגשוג אזרחי של האזור, אבל היום יש בסיני מעבר לשמונת שדות התעופה עוד שלושה שדות תעופה צבאיים שהם בנו, מה שאין לו שום הסבר. דוגמא נוספת היא שלושה מוצבי מכ"מ שיש בסיני, וברור שהם לא נועדו להילחם בדאע"ש כי לדאע"ש אין מטוסים ותעופה. ברור שאם נבנו שלושה מוצבים כאלה הם לא נבנו נגד מחבלי דאע"ש, אלא לדוגמא נגד ישראל".
אם כן למה נועדה ההתעצמות הזו שמגיעה על חשבון מצוקתה הכלכלית של מצרים? "בשונה מאחרים, שסופרים רק טנקים מטוסים צוללות וכלי נשק שמעידים על התעצמות, אני סבור שזו לא התעצמות בוטה. זה אמנם חורג מההסכם אבל ההסכם לא אוסר את התעצמות הצבא המצרי, ועיקרו נועד לשמר את סיני כאזור מפורז למעט דיויזיה אחת לשמירת הכבוד המצרי, והנה עם חתימת הסכם השלום ויותר מ-2010 הצבא המצרי ערוך בטנקים באל עריש ובכל מקום אפשרי. מה הם עושים שם?".
את הדגש שם סא"ל דקל בבניית התשתיות המצריות בסיני, מה שלדבריו הוא ההוכחה המשמעותית הרבה יותר לכוונותיה העתידיות של מצרים, והוא מסביר: "כשצבא בונה מחסני תחמושת רק בסיני ולא מול איומים מועצמים ומפונטזים כמו אתיופיה שעליה מספרים שיש שם סכסוך מים, מה שנכון, אבל לא ראינו שבקו הגבול בין מצרים לסודן נבנה מחסן תחמושת או מאגר דלק שיאפשר למטוסי חיל האויר המצרי להפציץ סכר. אין שם תשתיות צבאיות. מה שאני אומר הוא שהתשתיות הם המפתח להבנת רחשי הלב של צבא יריב או עמית. אם צבא בונה תשתיות מולך ולא מול גבולות אחרים, זה מצביע בצורה בוטה על כך שהכוונה היא מולך".
ממשיך דקל ומתאר את השתלשלות האירועים אל מול העלמת העין הישראלית ועובר לשנתיים האחרונות: "אחרי שא-סיסי הודיע לישראל שהוא הכריע את דאע"ש וביקש מראש הממשלה דאז נפתלי בנט להסיר את אזהרת המסע לסיני, כי זה פוגע בכלכלה המצרית, הוא הוסיף וביקש שנחדש טיסות לסיני, כי סיני הוא מקום בטוח ממחבלים. לכאורה במצב כזה היו צריכים להסיג את כל הכוחות שנמצאים בסיני", אומר דקל ומעיר כי גם סגן הנשיא האמריקאי העלה במאמר שפרסם את התהייה הזו, מדוע ישראל אינה דורשת את הסגת הכוחות המצריים מערבה מתעלת סואץ, שהרי דאע"ש הוכרע והוכנע באופן רשמי.
בפועל מה שקרה הוא ש"חידשנו את התיירות והטיסות לשארם א-שייח וא-סיסי התחיל לבנות בסיני מנהרות אדירות לאיחסון אמצעי לחימה. להערכתי מדובר בטילים כי אדם לא כורה מנהרות ענק, בקוטר של שבעה מטרים, במרכז סיני, לאיחסון שמיכות. כריית מנהרה עולה כסף רב, והנה הוא כורה לפחות שלושים כאלה אחרי שהוא הכריז בפני בנט שהוא חיסל את הטרור בסיני, אז בשביל מה לכרות מנהרות שכאלה?".
לשאלתנו את דקל איך ומדוע קורה שהעיניים הישראליות עצומות אל מול המתרחש והאם יתכן וישראל נמנעת מלהציב דרישות בפני המצרים מחשש לכבודו של הנשיא המצרי, אומר דקל כי תשובות לשאלות שכאלה נוגעות לתחומי הפסיכולוגיה והיחסים הבינלאומיים וחובקי העולם.
"באופן אישי אני מטיל ספק בפרשנים שמסבירים למה אדם עושה כך או אחרת. זו משוואה בהרבה נעלמים ואני לא יודע לפתור משוואות כאלה. אני מטיל ספק לדברי עמיתיי לפרשנות שטוענים שהם יודעים לפתור משוואות כאלה. אני יכול לומר שאכן מצרים היא מדינה שנוטה להיעלב. מאז חתימת הסכם השלום הם החזירו כמה פעמים את השגריר לכמה שנים. מנגד, השגרירות הישראלית בקהיר לא רק נשרפה באירועי המרד הערבי, המכונה בטעות האביב הערבי, לקח שנים עד שא-סיסי הסכים שנחדש את נוכחות השגריר במצרים. כל פעם הם נעלבים מסיבה אחרת, ובמצטבר 13 שנה לא היה שגריר מצרי בישראל בגלל ההיעלבות המצרית".
את דבריו חותם סא"ל במיל' דקל בהבהרה לפיה מזה שנים לא מעטות הוא כבר אינו בשירות צה"ל ואת הידע שלו הוא שואב מעיתונות שכידוע אינה בהכרח מדייקת, ויתכן והידע שבידו מוטעה. עם זאת למיטב ידיעתו צה"ל אינו נערך להגנה על הנגב מפני המצרים. "יכול להיות שאני טועה, אבל אני לא מכיר תרגיל צבאי שפורסם בעיתונות ובו צה"ל תרגל מתווה שבו אחים מוסלמים עולים לשלטון אחרי שא-סיסי קיבל התקף לב והם עולים כעת לסיני. אני לא מכיר הכנות להגנה, אבל אולי אני טועה וצה"ל מסתיר הכנות כאלה. אולי".