בשיח הציבורי בישראל התקבע מעין חוק בלתי כתוב: ככל שפוליטיקאי מרעיש יותר, כך הוא נתפס כאפקטיבי יותר.
מסיבות עיתונאים רועשות, ציוצים תוקפניים והופעות באולפנים הפכו למדד המרכזי להערכת פעילותם של נבחרי הציבור. אבל האם זה באמת כך? האם הרעש התקשורתי משקף את העשייה האמיתית?
בעידן הרשתות החברתיות והתקשורת המיידית, קל מאוד להתבלבל בין רעש תקשורתי לעשייה אמיתית. רבים מהפוליטיקאים מנהלים את סדר יומם דרך הטוויטר והאינסטגרם, מקפידים להגיב על כל אירוע בזמן אמת ולהופיע בכל מהדורת חדשות אפשרית. אך מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית מתרחשת עשייה משמעותית הרחק מאור הזרקורים, והשר בצלאל סמוטריץ' הוא דוגמה מובהקת לכך.
הביטו למשל במאבק שהוא הוביל מול היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. בעוד אחרים בחרו בקרבות תקשורתיים רועשים שהסתיימו בקול ענות חלושה ובלי תוצאות, סמוטריץ' פעל בשקט ובשיטתיות במשך חודשים ארוכים. בזמן שעמיתיו למערכת הפוליטית העדיפו לשלוח מכתבי איום ולהשמיע הצהרות רמות, הוא בנה מהלך מקצועי, מדויק ואפקטיבי. התוצאה? שינוי היסטורי - סיום תפקידם של שבעה יועצים משפטיים במשרדי ממשלה. לא בצעקות, לא באיומים, אלא בעבודה מקצועית שהביאה את היועצת המשפטית עצמה להכיר בצדקת המהלך ולשנות את עמדתה.
דוגמה נוספת ומשמעותית היא ההתנהלות בסוגיית ההסכם עם לבנון. בעוד שהיו מי שבחרו לצאת לבליץ ראיונות באולפנים ולהצביע נגד ההסכם בשביל לגרוף עוד כמה לייקים, סמוטריץ' וחברת הכנסת סטרוק בחרו בגישה שונה לחלוטין. הם השקיעו זמן רב בלמידת הנושא לעומק, קיימו פגישות מקצועיות עם גורמי ביטחון, והתנו את תמיכתם בהכנסת ארבע דרישות משמעותיות. בסופו של דבר, הם לא רק תמכו בהסכם, אלא גם הצליחו לשפר אותו משמעותית ולחזק את יכולת האכיפה של ישראל.
אבל אולי ההישג המרשים ביותר של סמוטריץ' טמון בשימוש החכם והאסטרטגי במנגנון הקורספונדנטים (שירות תיווך בנקאי בין בנקים זרים לרשות הפלסטינית). מה שנראה בעבר ככלי חסר משמעות, שהוארך באופן אוטומטי מבלי שאיש ייחס לו חשיבות, הפך בידיו למנוף אסטרטגי רב עוצמה מול ממשל אמריקאי עוין. באמצעות ניהול שיח מקצועי ומדיני בדרגים הגבוהים ביותר, הוא השיג שורה של הישגים משמעותיים: תחילה הצליח לרכך את השלכות הסנקציות על המתיישבים כך שיוכלו לנהל חיי משפחה שוטפים, לאחר מכן השתמש במנוף זה להסדרת חמישה יישובים חדשים ואישור אלפי יחידות דיור, ולבסוף השיג התחייבות אמריקאית משמעותית שלא לאפשר החלטה במועצת הביטחון על מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ובקעת הירדן בתקופת הביניים הקריטית עד ה-20 בינואר – יום חילופי הממשל בארצות הברית.
זוהי דוגמה מובהקת לכך שהפוליטיקה האמיתית והאפקטיבית נעשית הרחק מאור הזרקורים. בעוד שיש מי שחיים מהסקרים ומתמכרים לרעש התקשורתי, מובילים מאבקים שמסתיימים בכישלון ומייצרים כותרות ללא תוצאות, יש מי שבוחרים בדרך אחרת - דרך של עשייה שקטה, מקצועית ואפקטיבית.
סוגיית הבחירות לרבנות הראשית מדגימה שגם מי שמוביל עשייה משמעותית יכול לעיתים לטעות בשיקול הדעת. בזירה זו, סמוטריץ' ניסה להוביל מהלך מורכב מול מועמד ועדת הרבנים, במטרה להשיג לראשונה מזה 30 שנה רב ראשי ציוני-דתי. אמנם המהלך לא צלח, אך בניגוד לאחרים שרק מבקרים מהצד, סמוטריץ' לפחות ניסה להוביל שינוי משמעותי - גם אם הפעם הדרך שנבחרה לא הייתה המוצלחת ביותר. זה מה שקורה למי שעושה ומנסה, בניגוד לאלה שרק מדברים ומבקרים.
פוליטיקאים כמו השר סמוטריץ' מוכיחים שוב ושוב שהעשייה האמיתית לא תמיד מקבלת כותרות ראשיות. לעיתים היא מתרחשת בחדרי ישיבות סגורים, במשא ומתן מורכב ובעבודה שיטתית ועקבית. התוצאות מדברות בעד עצמן: שינויים היסטוריים במערכת המשפטית, שיפורים משמעותיים בהסכמים מדיניים, והישגים דיפלומטיים מרשימים מול ממשל אמריקאי מאתגר.
בסופו של יום, ההיסטוריה לא תזכור את מספר הציוצים או הופעות הטלוויזיה, אלא את התוצאות בשטח. וכשמסתכלים על התוצאות, אין ספק שהגישה השקטה, המקצועית והעניינית של סמוטריץ' מוכיחה את עצמה שוב ושוב. זוהי תזכורת חשובה לכך שלא תמיד הפוליטיקאי הרועש ביותר הוא זה שמשיג את התוצאות הטובות ביותר. לעיתים קרובות, דווקא העבודה השקטה והשיטתית היא זו שמניבה את הפירות המשמעותיים ביותר עבור אזרחי ישראל.
אז איזה פוליטיקאי תעדיף – כזה שעושה רעש תקשורתי ללא תוצאות או זה שהולך על עשייה שקטה שמשנה מציאות בפועל? אני יודע את התשובה.