הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב פירסמה "קול קורא לכל מי שמעוניין להציג מועמדותו לתפקיד מנהל הגימנסיה החל משנת הלימודים תשפ"ו".
לכאורה, עוד מוסד שמחפש בעל תפקיד בכיר שעונה לדרישות הסף. למעשה, מוסד חינוכי ששמו הולך לפניו, אולי בית-ספר התיכון הכי נודע והכי ותיק בארצנו.
בשנה שבה יהיה לה מנהל חדש, תציין הגימנסיה 120 שנה להיווסדה. בשנת 1905 קמה, כלומר, ארבע שנים לפני שנוסדה העיר תל-אביב. מאז הוציאה מקירבה דורות של בוגרים, אשר לא מעטים מהם תפסו עמדות בכירות בפוליטיקה, בחברה, בכלכלה ובשאר תחומי החיים, מתגאים בעובדה שהם בוגרי ה-גימנסיה.
באתר האינטרנט של "הרצליה" נאמר בין השאר: "מוסד חינוכי שהשפיע רבות על החברה הישראלית והפך למגדלור של ערכים, ידע והעצמה... הצטרפו אלינו למסע שמחבר בין דורות של תלמידים, בוגרים ומורים, ושואף להמשיך ולהוביל את החברה הישראלית לערכים של דמוקרטיה, שוויון והומניזם".
מפעם לפעם הגימנסיה עולה לכותרות, ולאו דוקא לטובה. מי שאחראים לכך, הם כמובן מנהליה, שהאחרון שבהם - ועודנו מכהן - הינו זאב דגני (17 שנה בתפקיד) , וקודמו מי שהיום הינו ראש עירית תל-אביב, רון חולדאי (שש שנים בלבד בתפקיד).
הקדנציה הארוכה של דגני הינה תקופה של פוליטיזציה, אינדוקטרינציה פוליטית מוטה שמאלה. דגני עצמו יטען לפלורליזם וחופש הביטוי.
כבר מראשיתה, שימעה של הגימנסיה יצא למרחוק, אל קהילות ישראל בגולה. בשנת 1912 עלה ארצה כדי ללמוד בה נער כבן 15. הוא כבר ידע מעט עברית, שמע על ארץ-ישראל ועל הציונות עוד בעירו בוברויסק, היום בלארוס. זה היה אבי.
מוכן היה להשאיר את בית ההורים מאחוריו, לעלות באודסה על ספחנה רעועה ולשוט ארצה, שהיתה אז תחת השלטון התורכי. בכך הגשים חלום – ללמוד בגימנסיה העברית. במשך שנתיים למד בה, מחזור ד'. ב1914 נסע לעיר הולדתו, פרצה מלחמת העולם הראשונה, נמנעה שיבתו ארצה.
הוא לא סיים אפוא את לימודיו בארץ, אבל זיכרון הגימנסיה, על מנהליה ומוריה, אישים משכמם ומעלה, נותר חקוק היטב בזיכרונו. לימים פירסם סדרת מאמרים על הגימנסיה, שבהם תיאר את מסכת הלימודים, עברית, מקרא, מולדת – וגם טיולים ברחבי הארץ, שחיזקו בלב התלמידים את הקשר ההיסטורי-הרגשי אליה.
את העברית המעולה שלו חב אבי לשנתיים ב"הרצליה", בבניין האייקוני הנודע, שאת הריסתו ב-1959 ביכה.
מים רבים זרמו מאז בירקון, מנהל בא ומנהל הלך, עד שנפל המוסד לידיו של ד"ר דגני. אני קורא ב"קול קורא" לאיתור המנהל הבא, כי לצד הלוגו שלה, מופיעים יעדי הגימנסיה: "דמוקרטיה, הומניזם וזכויות אדם". לא יהדות, לא מסורת, לא מולדת, לא ציונות.
הכל פוליטי תחת המנהל, שמתפאר בחופש הדעות, ולמעשה הטפה תחת מעטה של לשון חלקלקה, חנפנות וליטופים. התלמידים ברובם מפנימים את "רוח המפקד", מתחנכים בעיקר על ערכים אוניברסליים לחלוטין.
המנהל דגני, לרוב בחולצה פרומה, לבוש זרוק, ידיים בכיס, מסתחבק עם הנוער, מזריק לוורידיהם את דעותיו בשפה רכה, וכעדות תלמידים אחדים, משליט "טרור של דעות". הוא מסרב להוציא את תלמידיו ל'קברי אבות" כהגדרתו, ה"קייס" הפלשתיני לעתים גובר בין כתלי הגימנסיה על הסיפור הציוני.
השיא כמובן, היה זה לא מכבר, כשזאב דגני הפיץ לתלמידיו סרט נאצה, שבו הוא אומר בקולו: "עד שלא נפיל את הדיקטטור, הרודן והרוצח מהממשלה הזאת, אנחנו לא נוכל להמשיך את היומיום". הנהלת משרד החינוך, בצדק, לא עברה על כך לסדר היום.
מנהל "הרצליה" זומן לשימוע על "התנהלות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם היותך דמות חינוכית בעלת השפעה רבה על התלמידים". דגני שקל להתפטר, חזר בו, והנה אנחנו מתבשרים שבסוף השנה אכן יפרוש. יש להניח כי ייצא לחיים הפוליטיים, אולי נראה אותו במפלגת השמאל של יאיר גולן.
האם הגימנסיה "הרצליה" תשוב להתמקד בערכים יהודיים-ציוניים, כפי שהיה בראשית דרכה ועוד שנים רבות אחר-כך, בטרם סטתה מדרכה? ימים יגידו. תלוי במנהל הבא. אולי הנבחר יעלה את הגימנסיה מחדש על פסים ראויים ויפסיק את התעמולה התבוסתנית בכיתות.
ולא רק "הרצליה". גם בתיכונים רבים אחרים ברחבי הארץ רמת הלימודים בירידה מתמדת. לא רק במקצועות הריאליים. פחות ספרות עברית, פחות היסטוריה, פחות מקרא. רמת ההשכלה בתחומים ההומניים בירידה, הספקות באשר לזכות קיומנו כאן גוברים, יותר הזדהות של תלמידים עם ה"נכבשים", יותר סרבנות להתגייס לצבא, והרבה תהיות מה אנו עושים כאן בחבל ארץ קטן זה.
לא רק בתיכון התל-אביבי המפורסם חייב לחול שינוי בדגשים, כי אם בכל מערכת החינוך. יהדות לפני אנושות.