אנחנו עוברים מדירה שכורה אחת לאחרת, ובישראל של היום זה מעשה של אמונה ממש.
בהתחלה, כשראיתי את מחירי הדירות השכורות באזור שלי, פשוט לא האמנתי שזה אמיתי. שנה של מלחמה, הבניינים הרבים שנבנים מסביבנו – רחובות שלמים חצי בנויים – כולם עומדים תקועים כמעט בלי להתקדם, ורק קומץ של פועלים סינים והודים מסתובבים סביבם בקצב משלהם. מעט הדירות שמצאתי הגיעו למחירים שלפני שנה יכולתי לשכור בהם וילה, והיום מניבים בסך הכול חמישה חדרים.
אז בהתחלה הייתי בהלם, אחר כך כעסתי. כבר רציתי לצאת להפגין ברחובות, לכתוב מאמרי מחאה, לצעוק בקול גדול: מחירים שפויים עכשיו! ללכת לכל בעלי הבתים באשר הם ולשאוג: בושה! בושה! בושה! מי שפגש אותי בזמן האחרון נאלץ לשמוע נאום ארוך ורווי רגש על הניצול וחוסר הצדק ועל המצב הקשה של קהל שוכרי הדירות. בתגובה היו חברות שניסו לשכנע אותי לעבור לעיר אחרת או לאזור אחר, אולי לצפון? אבל מה לעשות שאני גרה בבית שמש כבר עשרים וחמש שנה, העבודה שלי כאן, החברים שלנו כאן, לא פשוט להתחיל עכשיו מחדש. מה גם שבדיקה קצרה בלוח הראתה לי שגם ערים אחרות באזור לא בדיוק מציעות מחירי מבצע.
אז אחרי התלבטות וגם התייעצות עם הרב החלטנו להישאר, אבל לפחות במחירים המטורפים הללו – לעבור לדירה שמרחיבה את דעתנו. דירה שגורמת לי לחייך. אחרי שראיתי כמה דירות שפשוט לא האמנתי שמישהו מבקש עליהן כל כך הרבה כסף, ויש מי שגם ישלם – דירות ישנות, חבוטות, עם חוסר פרטיות מוחלט או מטבח קטן וחנוק – ה' שלח לנו דירה יפה וחדשה, במיקום מושלם ועם חצר גדולה. המחשבה על הגינה היפה שהולכת להיות לי כבר גורמת לי לחייך, ועוד הרבה יתרונות מצאנו בה. אז זהו, תאחלו לנו בהצלחה.
לרדת אל הקרקע
ועכשיו הבית כולו ארגזים, חציו ארוז וחציו סתם מבולגן עם ערמות של קרטונים בכל מקום. להיות בין לבין זה תמיד הזמן הכי קשה בשבילי. גם בערב פסח, כשכל הבית כבר נקי ועוד לא הוצאתי את הכלים של פסח, אני קצת משתגעת. וגם עכשיו – הגוף שלי בדירה הישנה, הלב כבר נמצא בחדשה, ובדרך יש פשוט המון עבודה משעממת ודי מתישה כדי להעביר אותנו מכאן לשם.
לפחות זאת הזדמנות לזרוק את כל מה שמיותר ומעיק, לסדר מחדש את מה שלא היה מסודר, לתקן את מה שנשבר, לחזק את מה שהתרופף. גם בנפש אני מרגישה שמשהו חדש עומד להתחיל. לרדת מקומה ארבע לקומת הקרקע גם כן עושה לי טוב. אני מאושרת מההזדמנות למלא את החיים בירוק של צמחים ובצבעים של פריחה, אולי אפילו להגשים חלום ישן ולגדל ירקות בעצמי, מי יודע?
אז זה מה שקורה עכשיו, ואת חנוכת הבית אני מקווה לזכות לעשות בחנוכה, ובינתיים - מאחלת לעצמי ולכולנו שנזכה להרבה אור, ניסים וישועות.
מריטוצו - לחמניות חלביות במילוי קרם וניל
צילום: שושי סירקיס
אומנם לא בדיוק הגרסה הבריאה לסופגניות, אבל המנה האיטלקית הקלאסית הזאת היא אפויה, ומעבר לכך מדובר בחגיגת קרם ויופי מיוחדת. האיטלקים יודעים איך להכין אוכל טעים, והמנה העשירה והנהדרת הזאת ממש נמסה בפה, ופשוט מושלמת לחנוכה.
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן התפחה:
כשעתיים וחצי
זמן אפייה:
15 דקות
כ־12 יחידות
לבצק:
½3 כוסות קמח (½ קילו)
כף שמרים יבשים
100 גרם חמאה רכה
⅓ כוס סוכר
⅔ כוס חלב פושר
2 ביצים
קורט מלח
כפית תמצית וניל
1 ביצה טרופה להברשה
לסירופ:
⅓ כוס סוכר
⅓ כוס מים
למלית:
2 גביעי שמנת מתוקה 38% (500 מ"ל)
3 כפות פודינג וניל
כפית תמצית וניל
⅓ כוס אבקת סוכר + עוד אבקת סוכר לקישוט
מכינים את הבצק: שמים במיקסר את כל חומרי הבצק ולשים במהירות בינונית לקבלת בצק אחיד, רך וחלק. מעלים את המהירות וממשיכים ללוש עוד 10 דקות. מעבירים לקערה משומנת קלות ומתפיחים כשעה וחצי עד שעתיים, עד שהבצק מכפיל את נפחו.
מעבירים למשטח עבודה ומחלקים את הבצק לשניים. חותכים כל חלק ל־6 פיסות ויוצרים מהן לחמניות עגולות. מסדרים אותן במרחק מה זו מזו על תבנית התנור מרופדת בנייר אפייה. מכסים ומתפיחים עוד חצי שעה.
בינתיים מכינים את הסירופ: בסיר קטן מביאים לרתיחה את הסוכר והמים ומבשלים 2 דקות, מכבים את האש ומצננים.
מחממים תנור לחום של 170 מעלות, מורחים את הלחמניות בביצה הטרופה ואופים 15-12 דקות, עד שהלחמניות זהובות. מוציאים, מורחים בעדינות את הסירופ הקר על הלחמניות החמות ומצננים.
מכינים את הקרם: מקציפים יחד את כל חומרי הקרם עד לקבלת קצפת יציבה מאוד.
ממלאים: חוצים את הלחמניות במרכזן, אך לא עד הסוף. מכניסים את הקרם לשק זילוף וממלאים בנדיבות רבה כך שהלחמנייה תקבל פס רחב של מלית, ומחליקים את הקצה שלה בעזרת סכין לקבלת מראה חלק ואחיד. מפזרים אבקת סוכר מלמעלה ומגישים.
לתגובות: [email protected]