במניין של רבי ליימך חכם היה אחד מכל דבר: ארון אחד, במה אחת, עמוד אחד ורב אחד. למרבה הצער, היו שני גבאים: בן לולו וזילברמן. וכדרכם של גבאים, גם השניים הללו לא הסתדרו בכלל.
הסכסוך האחרון בא על רקע התעקשותו של זילברמן הגבאי להתפלל בנוסח קרליבך פעם בשלושה שבועות, לעומת בן לולו הגבאי שביקש לרווח קצת ולהתפלל בנוסח קרליבך פעם בשלוש שמיטות. ייאמר לזכות בן לולו הגבאי שהוא אכן ייצג את דעת הרוב בבית הכנסת. זילברמן הגבאי, לעומת זאת, טען שיש לו יתרון של ותק, וזה באמת היה נכון, זילברמן הגבאי היה בן 54. כשהנאצים שרפו את הרייכסטאג ב־1933. אז תעשו אתם את החשבון.
באשר לבן לולו הגבאי, הוא קיבל על עצמו עם נדר להשתדל מאוד לא להתקפל יותר אף פעם, זאת אחרי שבפעם הקודמת שהוא שחרר קצת חבל הוא מצא את עצמו מסולק מבית הכנסת 'איטי ועצבני 4' ברחוב קרן היסוד.
כך הם הגיעו למצב שבו כל תפקידי הגבאות התחלקו בין השניים שווה בשווה, מתוך תקווה שהפרדת הרשויות תפחית את החיכוכים.
ובכן, תקווה זה דבר יפה, אבל עם תקוות לא הולכים לבית הכנסת. מה שהיה הוא שגם את חלוקת כרטיסיות הכיבודים בשבת השניים חילקו ביניהם: זילברמן חילק 'שלישי', בן לולו חילק 'פתיחת ההיכל'. זילברמן חילק 'ראשון', בן לולו חילק 'מפטיר'. וכן על זה הדרך. אפילו הגבהה וגלילה הם חילקו בנפרד. מה שהביא לאירוע המצער שבו, עקב חוסר בתקשורת, חילקו השניים מבלי משים לאותו מתפלל גם 'מגביה' וגם 'גולל'. המתפלל המסכן הזה, שאנחנו מכירים בשם רבי ליימך, שם לב לטעות מאוחר מדי. זילברמן הגבאי הכריז "יעמוד המגביה!" ובן לולו החרה־החזיק אחריו "והגולל!" ורבי ליימך המסכן ניגש להגביה. הוא הגביה את ספר התורה מעלה מעלה, ופתח כמה שיותר עמודות (כפי שההלכה מציינת שכדאי) אבל אף גולל לא הגיע לגלול.
כך עמד לו רבי ליימך דקות ארוכות וחיכה שמישהו יגלול אותו מייסוריו.
בן לולו הגבאי, שחילק לו את כרטיס הגולל, לא התכוון לומר מילה כי הוא חילק את כרטיס הגולל לפני שזילברמן חילק את המגביה. ואילו זילברמן לא התכוון להתערב כי הוא, כאמור, היה איש לא פשוט.
ידיו של רבי ליימך החלו רועדות (וכאן גם ההזדמנות לציין שהפרשה הייתה פרשת נח, כך שכל משקל הספר היה על יד אחת) אבל שני הגבאים לא זזו. שאר המתפללים בכלל לא שמו לב מה קורה כי חלקם הגדול כבר היה מבחינה מנטלית מחוץ לבית הכנסת, בעוד החלק האחר היה פיזית מחוץ לבית הכנסת.
רבי ליימך עצמו לא רצה להגיד מילה כדי לא ללבות את אש הוויכוח, שלא יאמרו חלילה שידיו של רבי ליימך עושות מלחמה, ואפילו הייתה לו תקווה שהפלונטר הזה יביא לשלום בין הניצים (ואם הוא היה חזק כמו שהוא היה תמים, אולי הוא היה מצליח לגלול תוך כדי הגבהה ולסגור את האירוע במינימום נזק).
אחרי שעה החלו הספק־מתפללים־ספק־זומבים לקפל את הטליתות וללכת, כי השעון הביולוגי שלהם אמר שנגמרה התפילה, והם עזבו כשראשם טמון בתוך עלון שבת חדש בשם "עובדין דחול" ובו אין־ספור אייטמים שהקשר ביניהם ובין השבת קלוש ולא במקרה.
שני בניו של רבי ליימך נחלצו לעזרתו ותמכו בשתי ידיו סטייל אהרן וחור, בזמן שהגבאים החלו להתכתש ביניהם מעל הבמה. והיה כאשר ירים רבי ליימך ידיו – וגבר בן לולו, וכאשר יוריד ידיו – וגבר ישראל (ישראל היה השם הפרטי של זילברמן).
כך חלפו כמה ימים, עד שמתישהו בתפילת שחרית של יום רביעי החלו הגבאים להתעייף מכל זה. זילברמן נזכר שיש לו תור לרופא עור, ובן לולו, מתוך כבוד להסכם הקיזוזים הג'נטלמני שבין גבאים, הסכים לחתוך גם הוא הביתה, ושניהם פתחו יומנים כדי לתאם ביניהם את הפיצוץ הבא. במשך כל הזמן הזה רבי ליימך, שהעביר כבר כמה ימים במלמול אובססיבי של "כפרת עוונות, כפרת עוונות", החל להגיד וידוי ולהכין עצמו לעולם שכולו שבת (רעיון שבאותו רגע היה נשמע מבעית במיוחד).
לבסוף היה זה אחד הבנים של ליימך שהחליט ליטול יוזמה ולקח מאביו את הכרטיס שעליו כתוב "גולל" והוסיף בו את המילים "ספר שני", כך שתפקיד הגולל התפנה דה־פקטו. לבן לולו וזילברמן זה הספיק כדי לבקש מאותו הבן עצמו לגלול ולשים סוף לכל הסאגה המביכה הזאת.
רבי ליימך, שתמיד אמרו עליו שאין לו מרפקים, כעת היה בלי מרפקים כפשוטו, זילברמן ובן לולו המשיכו לסלוד זה מזה כמו שרק אנשים בלי תחביב יכולים, ומתפללי בית הכנסת לא היו ערים בכלל לכל הסאגה כי הם כאמור היו בצ'ק אאוט מנטלי מוחלט (אחרת הם היו שואלים את עצמם למה יש ספר תורה בחוץ בשחרית של רביעי).
מאותו יום ואילך הוחלט שכל מגביה מחויב יהיה לוודא שהוא לא מונה בטעות גם לגולל ושלום על ישראל.
הפתרון היותר פשוט היה כמובן להחליט שהגבאי שמחלק את הכרטיסייה של הגולל יחלק גם את זו של המגביה, אבל סוף סוף מדובר בבית הכנסת ואם נעשה הכול פשוט לא יהיה על מה לריב. והרי לא לשם כך נתכנסנו.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com