"אני מפחד להסתובב ברחובות, אני חי את הטראומה. אני שומע את הערבים שהולכים לידי מדברים עליי, מזהים אותי בתור זה שעשו עליו את הלינץ'. זה מפחיד.
ניסיתי לגעת בלב של השופט, הסברתי לו: 'אני מפחד על החיים שלי!'. קשה לי לומר את זה, אבל בית המשפט הביא אותי למצב שאני חי על סף ייאוש, לא רוצה לחיות. אני לא מסוגל להתמודד עם זה יותר, לא מסוגל להמשיך לחיות בפחד הזה".
הרבה עוולות הספיקה לעולל מערכת המשפט הישראלית, אבל מי ששומע את סיפורו של מור ג'אנאשווילי, תושב עכו, שאותו הוא מספר בקול שעדיין רועד מפחד מה שאירע לו לפני כארבע שנים, מתקשה להישאר אדיש. במילותיו אצור כאב שמעיד על חייו שהפכו לגיהינום בלילה אחד, ומתוחזקים כך מאז באדיבות בתי המשפט בישראל.
יותר משנה מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הטראומה הישראלית העמוקה ביותר נצרבה מהפתעת הטבח שאירע בשמחת תורה. אלא שמי שהקשיב להתרחשויות, הבין שהפתעה לא הייתה כאן: הפרומו אירע שלוש שנים קודם לכן, ב'שומר החומות', ויש מי שהטראומה מאז עדיין חקוקה בהם ומלווה את חייהם מדי יום. הם לא זוכים לזרקורי התקשורת והופעות באולפנים, ולא מעוטרים בעיטורי גבורה, אלא מנסים להילחם על כל יום נוסף בחיים מול מערכת שמפנה להם עורף.
באותו ליל פרעות בעכו, בחודש אייר תשפ"א, התקשרה אימו המבוגרת של מור ג'אנאשווילי מדירת עמידר הקטנה שבה התגוררה בעכו וקולה מלא בהלה: "היא שמעה בחוץ צעקות איטבח אל יהוד, אללה אכבר, ראתה את הערבים משתוללים בחוץ ופחדה. גרתי אז בחיפה ואמרתי לה שאני מגיע. אמא אמרה שלא כדאי שאבוא, אבל לא ויתרתי. לא הייתי מוכן להשאיר אותה לבד, היא הייתה אישה חולה נפשית ופיזית", משחזר מור.
כשהגיע קרוב מאוד לבית האם, גילה בריקדות על הכביש ועשרות פורעים ערבים אלימים שלא נותנים לו לעבור. "המחבלים החזיקו ביד מוטות ברזל, אלות, אבנים. ניסיתי לנסוע אחורה ולברוח אבל אי אפשר היה. הם כבר רצו לכיוון שלי כשהם זורקים עליי אבנים. ניסיתי לברוח לבריקדה ולהתקרב לבית של אמא, אבל הם רגמו את הרכב בעשרות אבנים. איבדתי שליטה על הרכב והתנגשתי בחומה. בשבריר שנייה, כשכל הרכב שלי מותקף בידי הפורעים, החלטתי לצאת ולברוח לפני שהם שורפים אותי חי באוטו. ידעתי שזה מה שהם יעשו לי", חוזר מור אל רגעי האימה.
"פתחתי את הדלת וניסיתי לנוס על נפשי. מסביבי דופקים על הרכב במוטות ברזל. יצאתי החוצה והתחלתי לרוץ ולצרוח, וכל הזמן הם זורקים עליי אבנים וסלעים. עד היום קשה לי לדבר על זה", הוא מתנצל ועוצר לרגע. "הכול עולה לי בחזרה, יש לי פלאשבקים. אני נזכר בשחור שהיה לי בעיניים באותם רגעים", הוא לוקח נשימה נוספת ומנסה להמשיך.
תוך כדי ריצה, אחד המחבלים הכשיל אותו ברגלו ומור השתטח מלוא קומתו ארצה. המחבלים מיהרו להכות אותו בתאוות דמים מטורפת עד שאיבד את הכרתו. הדבר האחרון שהוא זוכר הוא בעיטה עזה במרכז הפנים. מתוך חוסר ההכרה הוא איכשהו הצליח לשמוע את אימו צורחת בהיסטריה: "מור, מה עשו לך?!". במאמצי על הוא ניסה להרגיע אותה וללחוש "אמא". הפעם הבאה שבה התעורר הייתה באמבולנס, כשלצידו – לא ייאמן – שוכב מחבל ערבי שנפצע במהומות. "הוא קילל לידי בערבית. עצמתי עיניים ולא רציתי להתעורר".
הפעם השלישית שבה שב להכרה הייתה כבר בבית החולים. הוא אושפז במשך שבוע וחצי במחלקה כירורגית עם 22 חתכים בראש ובפנים, שיניים שבורות ואף מרוטש שעבר שחזור. הוא היה אז מרותק לכיסא גלגלים וחמור מהכול – סבל מפגיעה מוחית. אחרי ארבעה חודשים בבית לוינשטיין הוא הצליח לקום מכיסא הגלגלים וללכת כשהוא נעזר בהליכון, שכן רגלו השמאלית הייתה משותקת מהקרסול ומטה, וזהו מצבו עד היום. שנה וחצי נוספות של שיקום פיזי עשה בבית החולים בני ציון, ובמשך שנה היה באשפוז יום פסיכיאטרי בבית החולים רמב"ם. "הרסו לי את החיים לגמרי", הוא מסכם.
אבל לא רק את חייו שלו הרסו המחבלים, אלא גם את אלה של אימו, זו שלהצלתה נחלץ ולמענה הקריב את עצמו. "כשאמא ראתה שבית המשפט משחרר את המחבלים שעשו לי את זה, היא לקחה את זה ללב וכאב לה מאוד. היא הגיעה למצבים של איבוד עשתונות במהלך הדיונים, כאב לה לראות אותי סובל ושלא מגינים עליי. לפני שישה חודשים היא הלכה לישון ולא התעוררה יותר", הוא מספר בצער.
דומה שכל מי שהיה נכנס לנעליה של האם, היה עובר משבר דומה נוכח התנהלותה הבלתי נתפסת של מערכת האכיפה בפרשה. "בית המשפט פשוט מתעמר בי", אומר מור, "לא רואים את הזכויות שלי".
לא נלאה את הקוראים בגלגוליו המשפטיים של כל אחד מתשעת המחבלים שנעצרו בפרשה, אבל בתמצית נאמר: שלושה מחבלים נעצרו סמוך ללינץ', ואכן נשפטו לעונשי מאסר. שניים מהם נשפטו לעשר ו־17 שנות מאסר, והגישו ערעור לעליון על העונש. אחד נשפט למאסר של שנה וכבר חזר לביתו בעכו. חודשים אחדים לאחר הפרעות נעצרו שישה מחבלים נוספים שלקחו חלק בלינץ' האכזרי, אלא שמערכת הצדק טוחנת לאיטה את משפטם, ובמשך שלוש השנים האחרונות אף אחד מהם עוד לא הגיע לשלב ההרשעה, חלקם עדיין רק בשלב ההוכחות במשפט.
הטריגר שעל הפרק, שבגינו מתאר מור את תחושות הפחד והייאוש המקננות בו, הוא בקשתו של אחד המחבלים, שנשלח למעצר בית בכפר מאכר – עשר דקות בלבד מעכו, לחזור לביתו בעכו ולקיים שם את מעצר הבית, תחת איזוק אלקטרוני. זאת בעקבות בקשתו של מחבל אחר שבית המשפט כבר אישר לו להעביר את מעצר הבית מכפר מאכר לעכו, "ועכשיו כולם מנסים לחזור", מסביר מור.
עובדה מקוממת נוספת שמזכיר מור זכתה גם היא להתעלמותו של בית המשפט: אותו מחבל נעצר יום לפני התרחשות הלינץ', בעבירה של תקיפת שוטרים. בית המשפט שחרר אותו באותו יום למעצר בית, ולמחרת הוא השתתף בביצוע הלינץ'. "איך בית המשפט יכול לתת בו אמון עכשיו?" תוהה מור, "הוא חוזר לעכו, איך אפשר לסמוך עליו? אמרתי לשופט: איפה הזכויות שלי? רק לערבים יש זכויות במדינה? אזרח תמים הותקף, ומערכת המשפט ממשיכה את הלינץ' שעשו בו".
בית המשפט קיבל השבוע את בקשת המחבל לקיים את מעצר הבית בעכו, תחת איזוק אלקטרוני, מה שלא מרגיע את מור בשום צורה. "הוא אומנם באיזוק אלקטרוני, אבל יש חלונות זמן שבהם הוא יכול לטייל ברחובות עכו. אני גר עכשיו אצל דודה שלי בעכו, וחושש לחיי. אני חושש להיתקל בכל המחבלים שחזרו ויחזרו לעכו. רק לראות אותם מפחיד אותי ומציף לי את כל החרדות".
כאמור, תחנוניו של מור נפלו על אוזניו הערלות של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה זאיד פלאח. "אמא שלי ז"ל במשך שלוש וחצי שנים לא הגיעה לעכו מאותן סיבות", תיאר מור באוזני השופט את הפחד שאוחז בהם, "לצערי אמא שלי נפטרה לפני חמישה וחצי חודשים משיברון לב. אני מבקש מבית המשפט: אל תשים אותי בסכנה, אנא מכם. אני לא רוצה למות כמו אמא שלי מצער. די, תפסיקו עם זה. תצילו אותי מזה כבר!"
עורך הדין חיים בלייכר מארגון 'חוננו', שמייצג את מור, תקף את החלטת בית המשפט ואמר: "הכוונה לתת למחבל בשלב המעצר והדיונים נגדו לחזור לזירת הפשע ליד מגורי הקורבן היא אבסורדית ולקוחה מחוקי סדום. לא ייתכן שקורבן הלינץ' המוכר כנכה גופנית ופוסט־טראומתית קשה, ייאלץ לשלם שוב מחיר בגלל שבית המשפט הישראלי החליט שיותר חשובה לו רווחת המחבל. אנו קוראים לבית המשפט לפעול לפי צו המוסר ולעצור את ההחלטה האווילית".
לוחמי ציונים
הצעת החוק של חבר הכנסת אריאל קלנר, שתעלה ביום ראשון לדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה, נולדה מהשטח כפשוטו: לוחמים במילואים ששירתו לצידו של עומר בן חמו, סמנכ"ל תנועת 'מילואימניקים – דור הניצחון', התחילו לשתף בתסכול שחשו מהכתף הקרה שהגישה להם האקדמיה, לאחר שהשקיעו את מיטב זמנם וכוחם כדי להגן על מדינת ישראל בשנה האחרונה.
"חבר אחד סיפר שהגיע להיבחן בסוף הסמסטר, לאחר שבחודשי הלימודים היה בעזה. הוא התאמץ ללמוד למבחן תוך כדי השהייה בעזה, אבל כשהגיע לכיתה אמרה לו המרצה: מצטערת, כדי לגשת למבחן יש חובת נוכחות, ואתה לא היית נוכח", משתף בן חמו. "צריך להזכיר שבתחילת המלחמה הסכימו האוניברסיטאות השונות על מתווים שיאפשרו למילואימניקים לצאת להילחם בלי לפגוע בהמשך הלימודים האקדמיים שנקטעו בחודשי הלחימה. הנהלות האוניברסיטה הקפידו להיראות ככאלה שתומכות במילואימניקים, והמתווה היה מצוין, אלא שבשטח התברר – כמו במקרה הנ"ל – שמתווים לחוד ומציאות לחוד. כל מרצה עשה מה שהוא רוצה. אומנם יש כאלה שעשו מעל ומעבר בשביל המילואימניקים, אבל אחרים בחרו אחרת. כך יצא שעל אף המתווים, שעליהם הסתמכו הלוחמים שיצאו לשרת את המדינה, בפועל רבים הפסידו שנות לימוד אקדמיות, קורסים ועוד". בן חמו יודע לספר אפילו על דיקן שהעניק המלצה בלתי נתפסת לאחד הלוחמים שפנה אליו בתסכול. "אני ממליץ לך לא לעשות מילואים", אמר בקור רוח אקדמי, "אתה רק תפסיד".
נושא נוסף שבו נתקל בן חמו בקרב חבריו ללחימה הוא האפליה המתקנת, ובפרט המתרחש בפקולטות לרפואה. "בעוד שבע שנים לא יהיו רופאים קרביים", הוא מתריע. המלחמה גרמה לסטודנטים רבים לרפואה להפסיד שנה, וכך כוחם ייגרע ממצבת הרופאים העתידית של ישראל. בהכרח הדבר יתבטא גם בצה"ל, שכן לוחם קרבי עם הכשרה לרפואה מסופח לגדוד כרופא קרבי. באין רופא אזרחי, גם לא יהיה רופא קרבי.
אבל בן חמו נחשף לבעיה חמורה בהרבה שתביא לחוסר גם ברופאים אזרחיים, והעוול שהיא משקפת זועק עוד יותר על רקע התמשכותה של מלחמת חרבות ברזל. 'אפליה מתקנת' אינו מושג חדש, הגם שהוא שנוי במחלוקת מעת בואו לעולם. מדובר בהמצאה משפטית בעלת ריח פרוגרסיבי, שמציבה את ערך השוויון המדומה מעל הכול. באקדמיה הדבר בא לידי ביטוי בשריון תקנים בפקולטות נחשבות לבני מיעוטים שונים. התוצאות מבהילות: מנתונים שפרסם 'ישראל היום' לפני כשנתיים עלה כי לא פחות ממחצית מרישיונות הרפואה החדשים בשנים 2022-2021 ניתנו לערבים ודרוזים. נתון נוסף גילה כי כ־60 אחוזים מהרופאים החדשים שעברו את הבחינות למדו בחו"ל, והנתון השלישי מצביע על מגמה מדאיגה בקרב הצעירים הישראלים לומדי הרפואה בחו"ל, שלפיה יותר ממחציתם אינם מתכוונים לחזור ולעבוד בישראל בתחום הרפואה, אלא להמשיך את הקריירה בחו"ל.
תוצאתה של האפליה המתקנת, אם כן, עוד לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, היא שליטה גוברת והולכת של בני מיעוטים על ענף הרפואה בישראל, ובריחת מוחות של יהודים המבקשים ללמוד רפואה ואף לעסוק בה כמקצוע, מה שלא מתאפשר להם בישראל. מיעוט התקנים ממילא, שמהם נוגסת האפליה המתקנת בשיעור יפה של 25-15 אחוזים, מותיר באופן אבסורדי את הרוב בחוץ ואת בני המיעוטים בפנים. במקצוע הרפואה הדבר בולט במיוחד, שכן בו התקנים מעטים יותר, והמלחמה על כל כרטיס כניסה לפקולטה קשה יותר. הפקולטות שבהן נוהגת האפליה מסרבות מסיבותיהן שלהן לחשוף את הנתונים המלאים ולפרט כמה תקנים קיבלו בדיוק כל אחד מהמיעוטים ובאיזה מקצוע.
המציאות של המלחמה וריבוי משרתי המילואים חידדה את העוול, מה שהביא את אנשי 'מילואימניקים – דור הניצחון' לגייס את חבר הכנסת אריאל קלנר מהליכוד לגיבוש הצעת חוק שתתקן את המצב. "נוצר מצב שבו מגיע מועמד לאוניברסיטה, בן 22, עשה צבא ושירת במילואים, והציון שלו בפסיכומטרי הוא 720, ומולו יגיע בן מיעוטים בן 18 שלא עשה צבא והציון שלו 650 – ואותו אחמד הוא זה שיתקבל! הוא גם יקבל לימודים מסובסדים על חשבון המדינה, ואילו הישראלי ששירת את המדינה יצטרך לנדוד לחו"ל ולשלם מחיר מלא על הלימודים", מסביר בן חמו.
הצעת החוק מבקשת לפתור את הבעיות שהועלו. ראשית, לגבי היחס של המרצים והאוניברסיטאות למשרתי המילואים שחיסרו ימי לימודים, מוצע הפתרון של הקמת טריבונל שיכלול את נציג הפקולטה, נציג אגודת הסטודנטים ונציג הדיקן, שאליהם יפנו משרתים שחשו נפגעים כתוצאה משירותם במילואים בשנה האקדמית. "הקאץ' פה זה שלפי הצעת החוק כל הדיונים בטריבונל הזה יהיו פומביים ויפורסמו בכתב, כך שאם מרצה מחליט לפגוע בסטודנט כזה, התקשורת וגם התורמים של המוסד ידעו שזה מה שקורה שם".
בסעיף האפליה המתקנת קובעת הצעת החוק כי מוסד שיש בו אפליה מתקנת למיעוטים, תונהג בו אותה אפליה מתקנת גם לטובת ציבור המשרתים, בדגש על משרתי מילואים וקרביים. "אתם נותנים 15 אחוז לערבים? אין בעיה, אבל תיתנו את אותם 15 אחוז גם למי שתורמים למדינה. בשנים הקרובות אנשים יצטרכו לתת הרבה ימי מילואים, אז לא יעלה על הדעת שהמדינה גם תדרוש ממני דברים ובאותה נשימה תפלה נגדי באוניברסיטה. אתה דורש ממני כל כך הרבה, ובסוף לא רק שלא שם אותי בשוויון מול המיעוטים, אלא משאיר אותי אחרון בתור?" מתרעם בן חמו.
על ההצעה, שמקדם כאמור חבר הכנסת אריאל קלנר, חתומים ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה, וחבר הכנסת קלנר רואה בה חלק מסדרת מהלכים שהוא מקדם לטובת משרתי המילואים. "מי שמשקיע במדינה – המדינה צריכה להשקיע בו", הוא קובע.
לתגובות: [email protected]