
המרד ההפוך
כל מי שרוצה לעשות הרבה כסף מספרי הדרכה, כותב ספרי הדרכה להורות. זו הזירה הכי חשובה והכי מאתגרת, ואחד הדברים הכי קשים בעולם הוא להבין את שפת הילדים וללמוד איך להתנהל איתה נכון.
על חוסר הניסיון ולעיתים חוסר האונים הזה מתלבשים אנשים שיודעים איך לעשות זאת, או לפחות מספרים לעולם שהם פיצחו את השיטה, ואל תשאלו אותם עד כמה הצליחה השיטה עם הילדים שלהם. הם לרוב המציאו אותה אחרי הכישלון וכהפקת לקחים. "השיטה" היא השם הנכון: שיטת הרצף, שיטת הקצף, שיטת הרוגע, שיטת הסמכות. לא משנה מה, העיקר שתציג לעולם שיטה סדורה. העולם כבר יקנה את זה.
השתעשעתי במחשבה שאם יום אחד אהיה חלילה בקשיים כלכליים, זה בדיוק מה שאעשה: אכתוב את שיטת ליאור חיים לחינוך ילדים, בתקווה שיהיו הכנסות יפות ואוכל לשחד את הילדים שלי כדי שלא יסגירו איך באמת חינכתי אותם. שיטת ליאור חיים זה שם שלא ממש מוכר וממש לא מרשים, אז אקרא לזה "שיטת ההפך".
הנה הרציונל: הורים מאוד רוצים שהילדים שלהם יעשו דברים מסוימים, לפיכך הם מדברים על זה, מעודדים לזה וכמעט מתחננים על זה. לילד אין שום רווח מהעשייה הזאת – אם עשה, זה בא לו בקלות וזה בכלל לא הרצון שלו. הטריק הוא לעשות ההפך. אדגים: הורים רבים רוצים שהילדים שלהם יקומו לתפילה. הם מבקשים, הם דורשים, מפתים או מענישים. התפילה נתפסת אצל הילד כרצון של ההורים ובעיקר כדבר קל מדי להשגה. באיזשהו שלב מתחיל מרדף חסר סיכוי אחר הילד שיקום, שיגיע בזמן או לפחות שילך מתישהו לתפילה.
והנה לפניכם שיטת ההפך: דמיינו הורים שהילד שלהם, בגיל קטן, מבקש לבוא להתפלל, אבל הם מערימים עליו קשיים. זה לא כל כך פשוט, הם אומרים לו, לא כל ילד יכול לבוא להתפלל. אבל כל ההורים מרשים, הוא אומר להם, אך שהם בשלהם: אנחנו לא "כל ההוריםֿ", אצלנו בשביל תפילה צריך להתאמץ. אנחנו לא מרשים. מה אתה מוכן לעשות בשביל זה? רק דמיינו לעצמכם מה תהיה התפילה בשבילו אחרי שיכבוש אותה. אולי זה בכלל סוד הקסם של הלהט של בעלי תשובה לעומת דתיים מבית.
מעולם לא השתמשתי בשיטה הזאת והיא לא באמת שלי, אבל שמעתי מרב ידוע שהוא גם כהן, שבניגוד לכוהנים רבים שמפתים את ילדיהם לעלות לדוכן, אצלם במשפחה אמרו לילדים: צריך לזכות בזה. לקום כמה חודשים מוקדם, ללמוד את משמעות הברכה, לא ככה. וזה הפך להיות קרב של הילדים. עד שילד קיבל סוף סוף רשות לעלות לדוכן, הוא לא יוותר על זה לעולם.
הבעיה האמיתית עם היוונים
מה הייתה הקטסטרופה הכי גדולה בימי השלטון היווני עלינו? אני מניח שכמעט כל מי שגדל בחינוך הדתי יאמר לך: הגזרות, זה ברור. מה יכול להיות גרוע יותר מחיים תחת משטר שאוסר ללמוד תורה, למול את הבנים, לשמור שבת ולציין ראשי חודשים? משטר שמחייב להדביק סטיקר על קרני הטרקטור הקדום, הלוא הוא השור, הצהרת נאמנות לתרבות היוונית: "אין לנו חלק באלוקי ישראל". שלא לדבר על הגזרה הזוועתית שמחייבת כל כלה להילקח אל ההגמון תחילה. כל אחת מאלה וכולן יחד הן תמצית האסון של התקופה ההיא, וממילא חגיגת החנוכה מציינת את החירות לשוב אל תורתנו, אל מצוותיה ואל היופי הזוגי והמשפחתי.
אינני יודע מה הייתה שיטת החינוך של הרב קוק, הלוואי וידעתי, אבל הדרך שבה הוא רואה את מאורעות חנוכה מזכירה מאוד את "שיטת ההפך". לכן כשהרב קוק בספרו עין אי"ה מתמודד עם השאלה הזאת, מה היה הכי גרוע בימים ההם, הוא רואה את זה אחרת: הגזרות לדבריו אינן הבעיה הגדולה, בלי להקל בהן ראש. יגזרו עלינו לא לעבוד את ה׳ – נרצה בכך רק יותר ויותר. לא יאפשרו בגלוי - נשמור בסתר. לא יתאפשר בסתר - התשוקה רק תגדל. שיטת ההפך.
הבעיה העיקרית לדברי הרב קוק הייתה בכך שהתרבות הססגונית והיפה הזאת באמת קרצה לנו, והרבה יותר מזה. למעשה, ההיסטוריה מלמדת שליוונים היו עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מלהתבוסס בבוץ הישראלי, אלא שהאליטה הירושלמית דבקה בכל מאודה בתרבות היוונית והיא שעודדה אותם לבוא ולהשליט כאן את תרבותם. הנה ציטוט אווירה מוויקיפדיה: "יאסון הציע סכום רב לאנטיוכוס ובתמורה ביקש שלוש בקשות צנועות: א. להתמנות לכהן גדול במקום אחיו. ב. להקים בירושלים גימנסיון ואפביון. ג. לרשום את אנשי ירושלים כאנטיוכיים". עם גזרות אנחנו יודעים להתמודד, עם התפתות מכל הלב לתרבות הזרה אנחנו נכשלים פעם אחר פעם.
הרב קוק רואה במעשה פך השמן בבואה של כל הסיפור הזה – כשנכנסו החשמונאים למקדש גילו שהיוונים טימאו את השמנים, כלומר התברר שתרבותם חדרה אל תוככי השמן, אל התודעה והלבבות. המתייוונים, ולא היוונים, הם הבעיה הגדולה. ולא מצאו אלא פך אחד שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, כלומר נמצא מקום אחד כמוס מאחורי כל השכנוע העמוק בצדקת התרבות היוונית, שנשאר נקי מהשפעה זרה. שם נעוצה גם התקווה לעתיד – אילו היו מטמאים את כל השמנים זו הייתה השפעה לדורות שאי אפשר להשתחרר ממנה. אבל הנה, יש מקום שחף מכל זה, פך שמן אחד, ויש בו הרבה יותר משנדמה, הוא מספיק לשמונה ימים ולא רק ליום אחד. הוא התקווה לעתיד.
חנוכה היום
התבוננתי בכל זה כשנוכחתי לדעת שליד ביתנו ניצבת בגאון "חנוכיית הגאווה" שהציבה העירייה. אתם יכולים לדמיין – כל כן בצבע שונה כצבעי דגל הגאווה. וכן, את הסוגיה הרגישה הזאת ראוי לברר בזהירות ובעדינות, אבל חנוכיית גאווה, איך לומר, במתח שבין מכבים למתייוונים, לא בטוח שהיא ממוקמת בצד הנכון.
וזה לא רק זה, אלה גם כרטיסי הפסטיגל שקיבלו לוחמי המילואים וגרמו להם להרים קול זעקה על חגיגת חנוכה ברוח לא יהודית. נדמה לי שכל החגים, גם בצורתם החילונית, שמרו איכשהו על זיקה למקור. בראש ובראשונה ליל הסדר, שנתפס אצל כולם כמכונן הזהות הישראלית, וכמובן יום כיפור, שגם למי שאינו צם נחווה כיום בקשת סליחה. אפילו חג מתן תורה נחגג בקיבוצים לפחות בהיבט המקורי של קציר החיטים והביכורים. אבל חנוכה, יותר מכל החגים, נתפס כחג שאפשר לחגוג אותו בדרכם של המתייוונים. ולנוכח זה אנו נאחזים בפך השמן ההוא שיש בכל יהודי, זה שלא הצליחו לטמא, והוא חזק מכל השמנים שנגעה בהם יד זרים, וסוף השמן הזך הזה לנצח.
היווניות הזאת לא סתם תופסת את הלבבות שלנו, יש בה הרבה דברים טובים. הכול שאלה של עיקר וטפל, חוץ ופנים. ונדמה שאותו מאבק תרבותי שהתחולל אז בין ירושלים המתייוונת לכוהני מודיעין ששמרו על הזהות מתחולל גם היום. אבל לא ברומחים ופגיונות כמו אז חלילה ולא במלחמות רחוב, גם לא במילים מחריבות. במלחמה הזאת צריך לנצח בלימוד והעמקה, בהסברה ובכוחות חיים שיפיחו תקווה. אולי בדיוק הקוד הזה של "נר איש וביתו" הוא הפיצוח – בתים שמחים מלאים בערכי יהדות שמחוברת בטבורה בגורל העם כולו. ככה מנצחים היום במלחמת תרבות בין אחים.
לתגובות: [email protected]