מירב לשם גונן, אימה של רומי החטופה בעזה מאז ה-7 באוקטובר, השתתפה בסיור בחניון רעים עם מובילי דעת קהל מהציבור הדתי לאומי ולערוץ 7 היא מספרת על חשיבות הדיאלוג הזה.
"אנחנו עושים דרך להכרה את הקצוות השונים של העם. זו היכרות מרגשת, לא תמיד פשוטה, היא לפעמים יכולה לעמת עם פחדים ודעות שונות. זה מהלך קריטי כי אין לנו ברירה אחרת והיום זה אחד מאירועי השיא, להגיע יחד עם מובילי דעה של הציונות הדתית לכאן, זה מאוד מרגש", אומרת גונן.
לדעתה, אסור לטאטא מתחת לשולחן מחלוקות שקיימות בנושא עסקה לשחרור החטופים. "אני חושבת שחובה לדבר על זה. הניסיון להימלט מזה הוא הדבר שיפריד בינינו. מערכות היחסים במדינת ישראל מאוד מורכבות כשכל אחד חי במציאות מאוד שונה. אנחנו גם לא באמת יודעים מה פרטי ההסכם ועל מה מדברים במשא ומתן".
היא אומרת כי "אנחנו שומעים דברים מהתקשורת ומניסיוני הרבה מהמידע שמודלף לה הוא לא נכון, או מודלף בכוונה כחלק מניהול המגעים. חשוב לדבר על התוצאות האפשריות של הסכם או של אי עשיית הסכם, לשקול הכל בכובד ראש ולהבין שהנושא מורכב וצריך להתייחס אליו ולא להשתיק אותו".
יש לה גם מענה למי שגורס שהלחץ הצבאי הוא שיביא להחזרת החטופים מהר יותר. "הייתה תקופה מסוימת שבה גם אני הבנתי שלחץ צבאי היה הכרח, אני מבינה שלא הייתה תנועה במשא ומתן, ואפילו צוות ניהול המגעים אמר לנו שמזל שנלחמים ואפשר לייצר לחץ צבאי ולנסות לשנות את המציאות כדי להחזיר את חמאס לשולחן הדיונים".
לדבריה, "לחץ צבאי הוא דבר חשוב, זה גם מעיד על כוח שלנו, מחזיר אותנו לעמדה שבה אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להרתיע. מה שקרה בלבנון היה עדות מדהימה לכוח הצבאי שלנו. השאלה אם הפתרון להחזרתם עובר רק דרך הכוח הצבאי. כאן יש ניסיון להשטיח את השיח המורכב. הרי לא היתה אף פעם מטרה להוציא את החטופים דרך הכוח הצבאי והלחץ הצבאי. הלחץ נועד לייצר תנאים שמאפשרים את ההחזרה של החטופים בהסכם מדיני שהמדינה תוכל לעמוד מאחוריו".
לשאלה כיצד היא מתמודדת עם הידיעות הרבות על המגעים לשחרור החטופים היא משיבה "אני לא חושבת שאני חסינה אלא מאוד מחוברת לטלטלות שכולם עוברים. אני רק בוחרת להשתדל, לנסות לראות את זה בזווית אחרת, להבין שכרגע כל עוד אין שום דבר באמת, כל עוד לא רואים את היציאה של החטוף או חטופה הראשונים, אז אין שום דבר חוץ מדיבורים. כל עוד אין משהו ממשי, כנראה שעוד לא עשינו את כל הפעולות, וצריך להמשיך ולעשות, כל אחד בתפקיד שלו. התפקיד שלי הוא קודם כל לייצר עוגן וביטחון לילדים שלי - בשמירת החוסן שלי. במקביל לייצר משהו כזה גם לאנשים שמקשיבים לי ולספק להם נקודת מבט אחרת על הדברים ומה הם יכולים לעשות. אנחנו צריכים להיות מספיק חזקים כדי לעמוד בהסכם כזה, שברור שלא יהיה קל ויהיו לו מחירים לא פשוטים".
לשם גונן מתמודדת בצורה ממלכתית מאוד עם המצב. "היה לי הרבה דיאלוג עם עצמי אם אני פועלת נכון באופן ממלכתי ולא עדיף להפוך שולחנות. אני חושבת שבכל אחד מאיתנו יש את כל הגוונים, השאלה הגדולה היא מה התמצית החזקה שלנו ולכל אחד יש את הדרך שלו. אם אנחנו נלחמים על הזהות שלנו כעם, קודם כל טוב יהיה שכל אחד ילחם על הזהות של מי הוא. כל אחד נאבק בדרך שנראית נכונה בעיניו. אם נלמד לא לבקר את הדרך של השני, אלא לחפש את הדרך שלנו ולהיות שלמים איתה, תהיה לנו פחות ביקורת על האחר ויהיה לכולנו טוב יותר".
זו הפעם הרביעית בלבד מאז ה-7 באוקטובר שהיא מבקרת בחניון רעים - המקום ממנו נחטפה בתה. "האזור של הנובה סטרילי בצורה שהיא מטרידה אפילו. הוא לא מייצג עבורי שום דבר. לי עוברות בראש תמונות של רומי מבוהלת, רצה כדי לחפש את הרכב, כשיש מסביבה יריות אחרי שהיא נפצעה. זה לא צורם לי לבוא לפה אבל זה לא מקום שמייצג את מה שאנחנו כמשפחה ואני כאמא עוברת. אני לא בשלה להתמודד עם כל האסון הנורא של הטבח, אני לא בשלה להתמודד עם מי שנרצחו. אני עדיין בשבעה באוקטובר, בטלפון עם הבת שלי בתחושת חוסר אונים, ומנסה לפצות עליה בפעולות ומעשים שיביאו להחזרתה יחד עם כל החטופים".