התחלה// לפני 29 שנים, במעלה אדומים. הבת הבכורה מתוך שישה אחים.
אבאמא// אהרון, בן 53, איש חינוך ומלמד בישיבה התיכונית במעלה אדומים. "תכונות בולטות אצל אבא הן התמדה ומסירות. יש בו שילוב הרמוני של עמל ועשייה יחד עם חיי תורה, תורה עם דרך ארץ".
אמא ענת, בת 51, הומאופטית. "יש בה המון אהבה בלי תנאי, אמון מלא ואמת גדולה שהיא העבירה לנו".
מדריכה// "כל הילדות הייתי במעלה אדומים. גרנו בשכונת מצפה נבו, שכונה דתית לאומית מיוחדת ומשפחתית. מכיתה י' הדרכתי בסניף בני עקיבא של העדה האתיופית, ובכיתה י"א עזרתי לאמא של חניכה בבעיות עם חשבון החשמל. ההורים של החניכות היו פונים אליי בכל מיני עניינים ומצוקות. ממש סמכו עליי, ואחרי הכול הייתי רק נערה בתיכון. זה מאוד העצים וביגר אותי".
כאב הגירוש// כשהייתה בת עשר יצא לדרך הגירוש מגוש קטיף. "זה היה אירוע מכונן בשבילי. אני זוכרת איך בתור ילדה כאבו לי המראות של גירוש יהודים מבתיהם והתפעלתי מהאנשים הגדולים מגוש קטיף שמצליחים אחרי השבר והקושי הנורא הזה להמשיך לשליחות חדשה באצילות וגבורה".
תיכון// אולפנת צביה מעלה אדומים. "הרגשתי שרואים אותי. זו הייתה חוויה של גדילה. הייתה באולפנה הרבה בנייה ועיצוב זהות מבחינה רוחנית ולימודית. בנוסף למגמה למדתי היסטוריה וזו הייתה חוויה משמעותית בשבילי. מאז גיבשתי לעצמי זהות היסטורית מאוד חזקה".
שירות לאומי// שנתיים הדרכת טיולים במרכז סיור ולימוד סוסיא. "זה פתח אותי למגוון רחב של קהלים מכל הארץ, וגם היה זכות להכיר את האנשים המדהימים מסוסיא. היינו צוות של שש בנות שירות. הדרכנו תלמידי תיכונים ובתי ספר יסודיים, וכשלא היו טיולים ישבנו בספרייה, למדנו והכרנו את השטח. זה מאוד ביגר אותי ולימד אותי איכויות אנושיות. פתאום את צריכה לנהל טיול, לכוון את הנהג, את המורה או את התלמידים שלא משתפים פעולה. זו הובלה, אומנם קצרת טווח, אבל מאוד משמעותית".
כאן זה בית// "עד היום כשאני מגיעה לדרום הר חברון אני מרגישה בבית. על ההרים שטיילנו בהם בשירות יש למשל את מצפה יאיר, מקום שבזמנו גרו בו שבע משפחות ולאחרונה ביקרתי שם וגיליתי שגרות שם ארבעים משפחות והכול נורא גדל. אני מגיעה למקומות שהסתובבתי בהם כבת שירות, רואה את ההתיישבות היהודית המתפתחת וממש מתרגשת".
מכירים// בתום השירות הלאומי פנתה ללימודים במדרשה לבנות בשבות רחל. בתחילת השנה הכירה את נערן אשחר, ואחרי כמה חודשים הם נישאו. "הקשר התחיל תוך כדי ששנינו לומדים תורה. נערן למד בישיבת הר עציון, ואת ההסדר הוא עשה בישיבת כרמל בדרום הר חברון. אחרי פורים התחתנו וגרנו בישיבה באלון שבות".
מורה// "נערן היה אברך בישיבה, ואני התחלתי ללמוד במכללת הרצוג תואר בחינוך מיוחד והיסטוריה. ממש רציתי לעסוק בחינוך. קסם לי החיבור הזה לבני אדם, ודרך זה החיבור לערכים. חינוך זה לגעת בנשמות". עם השלמת התואר החלה לעבוד בהוראה בבית ספר לילדים עם הפרעות התנהגות.
שדמות// אחרי חמש שנות מגורים באלון שבות הם עברו לשדמות מחולה שבבקעת הירדן ולמשימה הבאה בחייהם. "נערן קיבל החלטה להתחיל ללמד תורה ולא רק ללמוד, ומונה לר"מ בישיבת ההסדר בשדמות מחולה. זה היה שינוי שחיכינו לו. מצאנו את המקום שלנו. גרנו בקרוואן קטן והיה כיף גדול. אלה היו שנים מלאות בשליחות ובעשייה חינוכית של שנינו".
אדמה// אחרי המעבר החלה ללמד באולפנת השחר בבית שאן כמורה במגמת ארץ ישראל. "באולפנה יש תוכנית מיוחדת שבה אני לוקחת את הבנות להתנדבות אצל חקלאים מהאזור ולסירוגין לטיולים בשטח. זו עבודת אדמה שמחברת את הבנות לארץ וגם עוזרת לחקלאים. בנות מתנדבות ומתחברות לאדמה, זה נפלא". השנה היא השנה הרביעית לעבודתה באולפנה.
7 באוקטובר// "אנחנו בבית ואני בתחילת היריון. היה ברור מיד שמשהו נורא קורה. הייתה אווירת חירום באוויר. על הבוקר התקשרו לנערן מהצבא ואמרו לו להגיע למחנה יפתח. בגלל המציאות הקשה, שנינו שכחנו שהוא בעצם מתאושש מתרומת כליה שעשה שלושה וחצי חודשים קודם. הכול נדחק הצידה כי זה לא זמן שאתה חושב על עצמך. נפרדתי ממנו בהרגשה של הוד, הבנה שכל החיים מתנקזים לרגע הזה. זו גם ההרגשה שהוא נתן לילדים. ממש התרגשות של מלחמת מצווה".
חדור מטרה// "במוצאי החג הוא סיפר למפקדים על תרומת הכליה והם ביקשו ממנו שיחזור הביתה. כשדיברנו על האופציה שיחזור הוא היה חדור מטרה. הוא אמר לי שהוא בהחלט מודע להשלכות של כניסה ללחימה, אבל הוא ראה את הדבר הגדול והיה מוכן לשלם כל מחיר למען עם ישראל. הוא לא היה מוכן לוותר על הזכות להילחם והפך עולמות בשביל זה. הוא הגיע עד לראש מחלקת השתלות בבילינסון והשיג ממנו אישור מיוחד. כשזה קרה, לא היה מאושר ממנו".
קופץ הביתה// "במלחמה הוא הרגיש שהוא משמעותי. הוא נלחם במקצועיות ועם רוח גדולה. הוא שמר על גבול לבנון. אחרי שלושה שבועות הוא הגיע לאפטר קצר של כמה שעות. זה היה מפגש שנתן המון כוח לי ולילדים. הוא סיפר לי שהטנק שלו נבחר להיות במשימת הגנה על ראש הנקרה. זה היה יום חמישי ואח שלי, חייל בשריון, היה אמור להתחתן ביום שני. הבנתי שהוא לא יגיע לחתונה".
הפרידה// "בחמישי ב־12 בלילה, בדרך חזרה לצבא, נסענו ליישוב מורשת כדי לבקר את ההורים שלו. בדיעבד ככה הוא זכה להיפרד גם מהם. ברגעים האלה איתו הרגשתי מעל הזמן והמקום. הייתה לנו חוויה מאוד חזקה. הביחד היה עוצמתי. היה לי קשה להיפרד, אבל נערן נתן לי את הכוח להבין שמה שנראה בעין זה רק הקצה למשהו עמוק הרבה יותר. משהו במלחמה הזאת העלה את החיים למדרגה גבוהה יותר. גם היום החוסן שלי נובע מההבנה שאנחנו שותפים לתהליך גאולה. משם אני שואבת כוח".
האובדן// ביום ראשון נערן נפצע אנושות בהתהפכות טנק בגבול הצפון בעת פעילות מבצעית. "בראשון בערב פתאום הייתה דפיקה בדלת וחיילים בישרו לי שנערן נפצע קשה והובהל לבית החולים. שמעתי את המילה פצוע וזה דווקא נסך בי תקווה. נסעתי במונית לבית החולים בנהריה". שבוע אחר כך הוא נפטר מפצעיו בבית החולים, כשבני משפחה וחברים מקיפים את מיטתו בתפילה וניגון. "אלה היו ימים שהנשמה שלו הייתה איתנו למרות שהגוף הלך ונעלם". לאחר פטירתו נתרמו איבריו והצילו חיים.
נערן// "קשה לתאר אותו במילים. מי שפגש אותו הרגיש את הפלא שבו. הוא חי תורה. מרגע שהתחיל ללמוד תורה, כבר בשנות התיכון, תמיד חיפש איפה התורה הכי תיגע בו. הוא שאף ללימוד שנוגע במקומות הכי עמוקים ומשנה מבפנים, כזה שעושה אותך אדם טוב יותר. גם אצל התלמידים הוא כיוון לתורה חיה. היו לו המון כישרונות ואיתם הוא שימח אנשים. הוא היה איש חינוך נערץ. מאז שנולד היה לו כישרון נדיר למוזיקה. הוא שר וכתב והלחין ניגונים ועיבד אותם. הוא ניגן על הרבה כלים. המוזיקה נכחה בחייו".
ברית באוהל// חצי שנה לאחר נפילת בעלה ילדה את בנם שחר. "ההיריון הזה ממש חיזק אותי. בחדר הלידה עם הצירים הרגשתי את נערן איתי. זו הייתה לידה מדהימה. את הברית החלטנו לקיים דווקא במאהל הגבורה שבדיוק נפתח. ביקשתי להפוך את השמחה הפרטית שלנו לאירוע של עם ישראל, ובכך להנציח את הדרישה לניצחון כדי שהחיים יוכלו להמשיך הלאה. נערן הקריב את החיים שלו למען עם ישראל, והייתה תחושה שעם ישראל הכניס את שחר הקטן בבריתו של אברהם אבינו. זה היה מצמרר".
חלק מנערן// שלושה בנים. הבכור בארי־יובל בן שש וחצי, קדם בן ארבע ושחר־שמעון בן שבעה חודשים. "זאת המשפחה שלי. זו זכות גדולה מאוד שיש לי משפחה, ואולי האבא לא נוכח פיזית אבל אנחנו מדברים עליו ואליו המון. הילדים מלאי חיות ופשטות ובכל אחד מהם יש חלק מנערן".
זמן גבורה// חברה בפורום הגבורה של משפחות הנופלים במלחמת חרבות ברזל. "הפורום הוקם במטרה לממש את צוואתם של יקירינו שנלחמו ונפלו על קידוש השם. כואב לראות את הפורום הולך וגדל ועוד משפחות מצטרפות למעגל השכול, אבל הגבורה של הנופלים מעוררת השראה. הגבורה לא מתחילה במלחמה אלא ביומיום, במעשים הקטנים. בסוף כל הגיבורים של המלחמה הזאת חיו חיים מסוימים של גבורה שבאה לידי ביטוי הרואי גם במלחמה. הם מלמדים את כולנו מהי גבורה".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "מנסה לקום בשש לארגן את הילדים, וזה תלוי כמובן מתי הלכתי לישון, לרוב אחרי חצות. במהלך היום מגדלת ילדים, מלמדת באולפנת בית שאן, ובין לבין נוסעת לאירועים ושיחות שמטרתם לחזק את עצמי ואת הרוח של העם שלנו".
פלייליסט// "מקשיבה המון לנערן, ואם לא אז לרב שלמה קרליבך".
השבת שלי// "מנסה יותר ויותר לתת מקום לנשמה. מאז שנערן לא פה בגוף, אני מרגישה שבשבת אני זוכה להיות איתו יותר".
דמות מופת// הרב אהרון אנקרי ז"ל, "רב וחבר של נערן, שבדיוק עכשיו מלאו שלושים יום להסתלקותו. אדם עמוק, רגיש מאוד, שכל כולו עמל תורה, יחד עם רגישות ותום ואמת. בשנה האחרונה כשרציתי לשמוע מה נערן היה אומר הלכתי אליו, ואחרי מותו אני מגלה עוד ועוד מהפלא שהוא היה".
מפחיד אותי// "להתבלבל מההופעה החיצונית של אנשים, כיחידים וכציבור".
משאלה// "שנזכה לראות את עם ישראל בגבורתו, מאמין בעצמו ובייחודיותו".
כשאהיה גדולה// "מקווה ומתפללת להיות תמיד חלק פעיל בתהליך הגאולה".
לתגובות: rivki@besheva.co.il