את סוף השבוע האחרון ביליתי בפראג. בין בתי הכנסת העתיקים למוזיאונים המצועצעים שכנו חנויות ספרים רבות, וחלונות הראווה בהן חשפו עניין רב שמגלה הציבור הצ'כי במדינת ישראל. לא הייתה חנות אחת שלא כיכב בה במקום בולט ספרה של נועה תשבי 'המדריך הפשוט למדינה המסובכת בעולם'.
הספר כיכב בעבר ברשימת רבי המכר של הניו־יורק טיימס, והיום הוא אבן שואבת לכל צ'כי שמתעניין בישראל. על פי ביקורת נרחבת בעיתון הארץ, בין דפיו תשבי מודה שלפלשתינים מגיע בית לאומי, לוקחת אחריות על מעשי הזוועה של הנכבה ומביעה צער על "ערבים שאכן גורשו מבתיהם". היא מודה שהשלטון הצבאי ביהודה ושומרון מוביל לדיכוי, ומתייחסת לעלילת אלימות מתנחלים כאל עובדה שיש להצר עליה.
לא מדובר בספר אנטי־ישראלי. הספר מצדיק את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מטעמים ביטחוניים. הוא כולל מפות היסטוריות ועכשוויות של האזור, ומטיל את רובה המוחלט של האחריות לסכסוך על הערבים. אבל זה לא מספיק. הקו שמאמינים בו רוב אזרחי ישראל הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ושהאויב הערבי המציא אומה כדי לנשל אותנו מארצנו היחידה. זהו שורש הסכסוך, ובעקירתו ייפתר הסכסוך. והנרטיב הזה מושתק לחלוטין בין דפיו של הספר, שממשיך לסמן את שתי המדינות בתור חזון השלום היחידי לאזורנו.
חוסר ההלימה בין העמדות הרווחות בציבור הישראלי לבין תוכני ההסברה הישראלית, הרשמית והבלתי רשמית כאחת, לא מפתיע איש. מה שמפתיע הוא חוסר היכולת של הימין הישראלי לתת מענה ראוי למונופול המוחלט של השמאל בזירה הזאת. לספרה של תשבי בהחלט יש מקום בחנויות הספרים ברחבי העולם, אבל בתור מה שהוא: ה"אני מאמין" של השמאל הציוני בישראל, של מיעוט מכובד שהפסיד בבחירות. הוא חייב להיות שני בתור אחרי רב מכר אחר, של מחבר אחר, שמבטא את מה שהציבור הישראלי מאמין בו.
הספר הזה כבר נכתב על ידי קרולין גליק, תחת הכותרת בעברית 'סיפוח עכשיו', ובאנגלית 'פתרון המדינה האחת'. גם ליטל שמש ורן בר יושפט פרסמו ספרים שעונים על הצורך הזה. הספרים הללו מגוללים את תפיסתו של הרוב הישראלי הן לגבי הסכסוך והן לגבי פתרונו. הם עושים זאת באלגנטיות מהוקצעת שלא נופלת מזו של נעה תשבי ההוליוודית. אבל איכשהו, במבוך המראות שבו אנחנו חיים, השקפתו של רוב הציבור מוקעת כ"קיצונית", ואילו תפיסותיה של תשבי, המייצגות מיעוט מתכווץ ודוגלות בטיהור אתני של יהודים מיהודה ושומרון, נתפסות בתור ההשקפה היחידה שעוברת מסך.
ספרה של תשבי נכתב במקור באנגלית, הרבה לפני 7 באוקטובר ובזמן שתשבי מכהנת כשליחה המיוחדת של ממשלת לפיד־בנט למאבק באנטישמיות. אחרי הבחירות ובעודה בתפקיד, התראיינה תשבי בתקשורת האמריקנית, כינתה את הממשלה הנבחרת "קיצונית" וקבעה: "60 אחוז מהישראלים רוצים לעצור את ההפיכה ו־54 אחוז ממצביעי הליכוד לא ידעו שזה יהיה על הפרק". שבועות ספורים אחר כך הודיע לה משרד החוץ על סיום תפקידה.
משרד החוץ מינה במקומה את מיכל קוטלר־וונש. הנ"ל עושה עבודה נהדרת בחשיפת האנטישמיות במדינות מערביות והוקעתה, לא מתעלמת משורשיה האסלאמיסטיים, אבל כן חומקת באלגנטיות מעיסוק בקשר בינה לבין האידאולוגיה הפלשתינית. על הכחשת הלאומיות הפלשתינית ותביעת בעלות יהודית על ארץ ישראל כולה אין מה לדבר בכלל. אין להתפלא על כך: קוטלר־וונש כיהנה בעבר בכנסת מטעם מפלגותיהם של בוגי "טיהור אתני" יעלון (תל"ם) ושל בני גנץ (חוסן). גם היא, כמו תשבי, נציגה נאמנה ורהוטה של השמאל הציוני בישראל. ולא של אזרחי ישראל, לא של הרוב שבחר בממשלה שמינתה אותה.
כל זה מעורר את השאלה מדוע ולמה קוטלר־וונש נבחרה לתפקיד ולא נניח, קרולין גליק או ליטל שמש או רן בר יושפט. התשובה הידועה היא שהאג'נדה של בני גנץ היא הכי ימין שמשרד החוץ מסוגל. כל מה שימינה מכך הוא קיצוני מדי. אז מה אם רוב הציבור הישראלי נמצא שם.
הציבור הישראלי זז עוד ועוד ימינה, ומשרד החוץ קופא על מקומו. מאז כניסתו השנייה של נתניהו ללשכת ראש הממשלה, בימים האפלים של אובמה והילרי קלינטון, של נאום בר־אילן והקפאת הבנייה, היה ברור שנתניהו לא מתכוון לתקן אלא פשוט לייבש את המשרד ולהשתמש בכישוריו שלו כדי לקדם את האינטרסים המדיניים של ישראל. זה עבד במידה מסוימת. אבל זה יכול היה לעבוד יותר טוב אם הוא היה מפשיל שרוולים ועושה סדר במשרד הזה, מגייס את תשתיותיו כדי לעזור לו ולציבור הישראלי, במקום לאפשר לו להתבסס כגיס חמישי שצריך לנקות אחריו מפעם לפעם.
ספרה של נעה תשבי, מיתוגו כתפיסת העולם של "ישראל האמיתית", הקוראת תיגר על ממשלתה הקיצונית, הוא פרי באושים של מאפיין עצוב של נבחרינו: הם מפחדים מבוחריהם. הם נרתעים מלטפח מנהיגות חדשה, מלצוד ולתגמל כישרונות. גם את זה אפשר וצריך לתקן, כל עוד דולק הנר.