פרידה מרציאנו, אמו של סמ"ר איתי הי"ד, לוחם הצנחנים שנהרג במתקפת חמאס בשמחת תורה, יום השבעה באוקטובר, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת על היום הקשה בו נפל בנה ועל המסר הקצר והמחזק שהותיר לה.
את סיפורה פותחת פרידה בקורות היום שלפני השבעה באוקטובר. "איתי היה מפקד טירונים בבא"ח צנחנים. הוא היה אמור לסיים איתם את הטירונות שלושה שבועות אחר כך. בשישה באוקטובר הם התכוננו לצאת הביתה אחרי מסדרים, ניקיונות הנשק וכו'. בצד איתי ראה שלושה חיילים שלא משתתפים במאמץ ולא עוזרים לכולם. הוא עצר את כולם, הוריד אותם למצב שתיים ונתן להם הרצאה על ערך הרעות. את הדקות האלה הוא סיים במשפט 'גם אם תצטרכו למות למען החברים שלכם, זה מה שתעשו', אמר ולא ידע כמה מהר זה יגיע".
ביום שישי חזר איתי הביתה. לאחר ארוחה משפחתית יצא עם חברים לבילוי ממנו חזר והספיק לישון רק שעתיים עד שנשמעו האזעקות של בוקר השבעה באוקטובר. "הערנו אותו. הוא ראה בטלפון הודעה מהמג"ד שביקש מכל מי שיכול לקחת נשק ולהגיע לעזור באזור שדרות".
"בלי להסס הוא קפץ מהמיטה, לקח מדים עוד רטובים מהכביסה, זרק מדים רטובים לתיק, ביקשתי שיחכה עד שיתייבשו ובעוד שעתיים תהיה הסעה מסודרת שתצא משוהם, אבל הוא לא הסכים לחכות בשום פנים ואופן. בשלב כלשהו הוא כבר כעס, עצר אותי ואמר לי 'אימא, בשביל זה התגייסתי'. כשהוא אמר את המשפט הזה בטון הזה הבנתי שלא אוכל לעצור אותו".
איתי יצא לאזור שדרות עם שני חברים. בצומת שבין נתיב העשרה ליד מרדכי פגשו קבוצת ריצה שנקלעה לזירת קרב. עשר דקות לאחר מכן הגיעה מהצומת חולייה של שישה מחבלים חמושים היטב. התפתח קרב שבסופו איתי ועילאי גמזו נהרגו, חייל נוסף נפצע והמשיך להילחם. שני אזרחים מאותה קבוצת ריצה נרצחו גם הם. חברים ששמעו על הקרב הגיעו למקום והשלימו את הקרב.
בדבריה מציינת פרידה כי לעיתים נדמה שהסיפורים המיוחדים נשמעים על הלוחמים שנפלו רק לאחר מותם, אך לאורך השנה האחרונה הולך ומתברר לה שאכן הסיפורים אמיתיים ודמותם המיוחדת של הלוחמים היא אכן כזו. "לכולם יש את אותן תכונות אופי. חודשיים לפני נפילתו הוא קיבל מבית הספר שבו הוא למד תעודת מצטיין משרד החינוך על הישגיו בתעודת הבגרות, כך שהוא היה ילד מצטיין, ילד נבון וחכם. בגיל שש הוא היה מחשב גימטריות בראש. הייתי אומרת שהיה לו מזל שהוא לא צריך להשקיע בלימודים בשנים הקצרות שלו וכך נשאר לו זמן לבלות. הוא שיחק כדורגל, אהב לבלות, את החברים, את המשפחה. כשהיה חוזר הביתה הקפיד לברר שהאחיות שלו מגיעות ונשארות לישון אצלנו".

לשאלת הכוחות שמחזיקים אותה משיבה פרידה מרציאנו ומספרת על החיבור שלה עם פורום 'גבורה' המאגד משפחות שכולות מאירועי השבעה באוקטובר, "מה שנתן לי את ההתחלה של לקום ולתפקד זו התחושה שאני עושה משהו, ממשיכה את מה שאיתי לא הספיק לסיים. זה מה שאני מרגישה שאני עושה בפורום הגבורה ובהנהלה שלו. העשייה היא שנותנת לי את הכוח, התחושה שאני עושה משהו למענו".
"אני ממש מרגישה שאני לובשת את המדים של איתי כדי להמשיך את מה שהוא לא הספיק", היא אומרת ומספרת על ההרצאות שהיא מעבירה ברחבי הארץ בנושאי אחדות לאור אישיותו של איתי ש"היה הדבק של החבורה והמשפחה. הוא היה בן זקונים. עטפנו אותו והשקענו בו".
"כשקיבלתי את הציוד של איתי ראיתי שמאחורי תג היחידה הוא כתב 'כשקשה מרימים את הראש ולא את הידיים', ואני הולכת עם המשפט הזה ומרגישה שהוא כמו צוואה. יש ימים שקשה להרים את הראש אבל אני משתדלת להיזכר באופן שבו הוא יצא מהבית למשימה. אנחנו עוברים תקופה קשה ובכל שם של 'הותר לפרסום' יש כל כך הרבה כאב, ועם זאת אני משתדלת להרים ראש ולא את הידיים", אומרת פרידה.