"בזמן מלחמה החוקים שותקים", אמר קיקרו לפני 2,000 שנה. בזמן מלחמה לא דנים את הפעולות במונחים של שגרה. בזמן מלחמה הורגים את האויב והריגתו אינה רצח, היא מצווה.
ואולם שופטי בית המשפט בישראל על כל דרגותיו נראים כמי שהכלל של קיקרו לא ידוע להם. הם פותחים את שערי בית המשפט בפני האויב ונציגיו הזרים. תזרים המזומנים המפעיל את עורכי הדין המתפרצים בדלת הפתוחה ידוע ולא זוכה להתייחסות. כל עתירה שעוסקת בשאלות הנוגעות למערכה, כולל תנאי המחיה של אסירי האויב, מקבלת התייחסות כאילו מדובר בשגרה רגועה.
זאת במקום להסיר עתירות אויב מן השולחן תוך גזירת תשלום הוצאות מרתיע. העיסוק בהגבלת שיקול הדעת בשדה הקרב, ההתערבות בשאלה את מי מפציצים ואת מי לא, איזה בית הורסים ומה מספקים לאויב להחיותו ולהעצימו וכן הלאה - הם פעולה שמשמעותה אובדן חיי חיילים וחיזוק רוחו של האויב. צווים על תנאי הם מגבלות על פעולת הממשלה ומקלות בגלגלי המלחמה. עלינו לומר לאדונים המנותקים מהמערכה שבה בנינו מסכנים חייהם יום יום ושעה שעה, "עד כאן".
ראוי לציין שחוקי המלחמה הבין־לאומיים לא חלים על מלחמה בארגון טרור. הם חלים רק על מלחמה בין מדינות. אהרן ברק בשרירותיותו הידועה הכניס את הטרוריסטים תחת כנפי האמנה שהסתייגה מהם וגרם לנו נזקים בלתי נסלחים שייזכרו לדיראון עולם.
עלינו לומר "עד כאן" עם שלושה סימני קריאה. כיצד נעצור את התהליך? כיצד נחזיר את הריבונות לציבור שוחר הזהות היהודית, שהוא הרוב בקרב היהודים הישראלים? כיצד נשתחרר מלפיתת מלתעות הכוחות עוקפי הדמוקרטיה וניתן לבני הדור השלישי, דור חיפוש הזהות היהודית, להפוך את כיוון התהליך מ"ישראליזציה של היהדות" שהוביל הדור השני, ל"ייהוד הישראליות" בהובלת הדור השלישי? נחוץ שינוי תשתיתי מקיף בכל מערכות המדינה. אולם תחילה עלינו להשתחרר מלפיתת התמנון המשפטי.
ראשית, הגיע הזמן לרפורמה הרבה יותר מקיפה מזו שנעצרה ערב פסח תשפ"ג. אותה רפורמה שהמלחמה נגדה נעשתה ביוזמת בית המשפט העליון ובהובלתו. דומני שיש כבר רוב ברור בציבור היהודי שדורש רפורמה, ושהמלחמה של השופטים והשובתים היא נחלת מיעוט בציבור היהודי, שכולל חלק ממעמד הביניים ופרופסורים מלומדים ושאר "ניידים".
אם נבחרי הציבור יהססו להפעיל אפילו את תהליך החקיקה המינורי שבו יצאו בצורה דמוקרטית טהורה, האחריות עוברת אל האזרחים, שהם הריבון. עלינו לדרוש מהממשלה ומהכנסת פשוט להתעלם מכל צו על תנאי וכל פסק דין וכל הערה בהתייחסות לעתירות ציבוריות העוסקות בענייני המלחמה ופעולות הממשלה. עלינו להודיע שיצייתו רק לפסקי דין העוסקים בעניינים שבהם מתנגש האזרח הבודד, האזרח הקטן (רק אזרח ישראלי ולא פלשתיני חסר אזרחות ישראלית או מסתנן לא חוקי או כל אזרח זר) מול פקידי ממשלה. כל פסק דין או צו על תנאי שנובע מעתירה ציבורית, כל מה שנוגע לענייני המערכה המלחמתית, בין ישירות ובין בעקיפין, יזכה להתעלמות מוחלטת, וטוב יעשו אם יימנעו מראש מהעיסוק בעתירות כאלה.
"אין לו לשופט לא ארנק ולא חרב" (א' המילטון) - אין לו אחריות, אין לו כושר ביצוע, והוא יכול רק לצוות. אולם המשמעות המעשית של פסקי הדין נובעת אך ורק מאמון הציבור ומנכונותו לציית לפסקי הדין. במלחמת חרבות ברזל בית המשפט העליון בישראל איבד עוד נתח נכבד מאמון הציבור שעדיין נותר לו לאחר שאהרן ברק קילף ממנו את רוב האמון הציבורי. לאור חומרת המצב אנחנו, הריבון, שבנינו ונכדינו מוסרים את נפשם בשדה הקרב, צריכים לאזור אומץ ולצאת לצומת הרחובות רבין וקפלן בגבעת רם בירושלים ולהודיע שלא נזוז עד שנציגינו ברשות המבצעת והמחוקקת יקבלו על עצמם את הגבלת הצייתנות לניירות היוצאים מההיכל שבראש הגבעה. לא ניתן שבנינו יסכנו את חייהם בשדה הקרב, והבית הלאומי יוחלש כדי לקדם מטרות של אנשים לא נבחרים, שאין להם אחריות על תוצאות דבריהם והם נטלו סמכויות לא להם. עד כאן.
אנחנו במצב מוזר ומסוכן שבו מטרותיהם של שני כוחות העוינים את המדינה היהודית נפגשים שוב, והפעם בשערי בית המשפט בגבעת רם ובמחנה 21 בבית ליד. האויב שולח את נציגיו לבית המשפט, וזה משתף פעולה בהליכים הפוגעים במדינה היהודית ובבנינו הלוחמים. הפרקליטות הצבאית משפילה חיילים קרביים, ומעלה בדעתה להעמיד על דוכן העדים את האויב כשהם יושבים על ספסל הנאשמים. זהו מצב בלתי נסבל. אף אחד לא יציל אותנו מההליך המטורף הזה. האחריות לגורלנו, שהפקדנו בידי שלוש רשויות משרתות, הושלכה לפח בתהליכים עוקפי דמוקרטיה. לאחר יובל שנים מאז שעת נעילה תשל"ד, האחריות חוזרת אלינו האזרחים. אם לא נשמיע את קולנו בבירור, אם לא נצא לרחוב בדרישה רועמת לחדול ממצב מטורף זה, נהיה אנחנו אחראים לתוצאות הרות אסון בעתיד הלא רחוק.
הכותב הוא חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי