ראית פעם עם שכל מה שמעסיק אותו זה מתי שוב הוא נוסע לחו"ל? אילוסטרציה
ראית פעם עם שכל מה שמעסיק אותו זה מתי שוב הוא נוסע לחו"ל? אילוסטרציהצילום: iStock

"שלום אדוני, שב בבקשה. איך אני יכול לעזור לך?"

"דוקטור, אני חושב שאנחנו בפוסט־טראומה".

"מי זה 'אנחנו'?"

"אנחנו זה אנחנו. אתה לא חושב שעם שלם יכול להיות בפוסט־טראומה?"

"תראה..."

"נגיד הפולנים, הם לא בפוסט־טראומה מזה שהרוסים והגרמנים חילקו ביניהם את פולין, ויותר מפעם אחת? הבריטים לא בהלם מאז שהאימפריה שלהם התפרקה והם חזרו להיות סתם אי נידח? הפלשתינים לא גמורים מהנכבה שהם הביאו על עצמם?"

"לא מספיק. ובכל מקרה הם לא עם".

"נכון, אבל אנחנו כן".

"אתה מנסה לומר שאנחנו בפוסט־טראומה בגלל שהצלחנו להקים מדינה?"

"חלקנו. אבל אני לא מתכוון לזה".

"אז למה אתה מתכוון?"

"מכיר את הקטע הזה שכולם אומרים שצריך להיזהר משנאת חינם?"

"בוודאי, בגלל שנאת חינם חרב הבית השני. זו טראומה מאוד נוכחת בחיי העם שלנו".

"ולכן אנחנו מקפידים לשמר את השנאה על אש גבוהה, שחס וחלילה הטראומה לא תהפוך לפוסט־טראומה".

"אז לדעתך אנחנו בפוסט־טראומה מאז המרד הגדול?"

"רק טראומה. עוד לא עבר מאז מספיק זמן בשביל פוסט".

"לא עבר מספיק זמן? זה קרה לפני כמעט אלפיים שנה".

"זה כלום במונחים של נצח".

"אז מה לדעתך הסיבה שבגללה אנחנו כן בפוסט־טראומה?"

"המצור".

"לא צריך להגזים. פסח הוא בסך הכול חג נחמד, למרות שהן באמת קשות לעיכול".

"מי?"

"המצות".

"אמרתי מצור".

"איזה מצור?"

"על ירושלים. לא שמעת על עשרה בטבת?"

"אתה חושב שאנחנו בפוסט־טראומה עוד מתקופת הבית הראשון?"

"זה נראה לך טרי מדי? יכול להיות שהפוסט־טראומה זה עוד מתקופת העבדות במצרים?"

"נגיע לזה בהמשך הטיפול. אבל תאמר לי, במה באה לידי ביטוי הפוסט־טראומה שלדעתך נגרמה מהמצור?"

"אתה לא רואה מה הולך פה? כל דבר שמישהו אומר, ישר כולם נכנסים למגננה. כל ניסיון ליצור הידברות גורם לצד השני לצופף שורות ולהתכנס מאחורי חומות מבוצרות. כל כתבה ממוחזרת על הייטקיסט או רופא ששוקל לעזוב את הארץ מביאה אותנו להיסטריה שהנה, הלכה המדינה. כל איום של איזה גוי עם חליפה מכניס אותנו לחרדות קיומיות וחששות מבידוד בין־לאומי. כל חברת תעופה זרה שמשהה את הטיסות שלה לארץ ישר עושה לנו מחנק גרון ואנחנו צועקים אינסטינקטיבית 'לא, בבקשה, אל תעזבו אותנו! אל תפקירו אותנו לחסדי אל־על!'. בכלל, ראית פעם עם שכל מה שמעסיק אותו זה מתי הוא שוב נוסע לחו"ל? תגיד לי אתה, זו לא תודעה של מצור?"

"ואולי זה נובע מחרדת נטישה? מהזיכרון הקולקטיבי של יוסף שנזרק לבור ומאז כל טיסה שמתבטלת מחזירה את התת־מודע שלנו אל אותה טראומה?"

"איך זה קשור ליוסף?"

"אף מטוס לא עבר מעל הבור שלו".

"אז הוא הרגיש נצור".

"במידה מסוימת".

"ולכן אנחנו באופן פרדוקסלי כל הזמן מגביהים את החומות".

"תראה, חומות הן מנגנון הגנה טבעי".

"גם אם אנחנו מגביהים את החומות שבינינו?"

"מה זאת אומרת החומות שבינינו?"

"זאת אומרת שאנחנו לא מקשיבים זה לזה, רק מקיפים את עצמנו בשכבות על גבי שכבות של חומות, ועוד מתלוננים שמחניק לנו ושאנחנו כבר לא יכולים יותר עם הקלסטרופוביה".

"אז צריך לשבור את החומות".

"ככה בדיוק נוצרה הטראומה של י"ז בתמוז".

"התמודדות עם טראומה זה תהליך ארוך שמצריך הרבה סבלנות".

"אין סבלנות כשאתה חי במצור. אתה מבין, אנחנו יכולים לשטח את עזה, להכניע את חיזבאללה, לדחוק את איראן לפינה, אבל אם חמאס המוחלש מצליח לירות עלינו כמה רקטות אנחנו ישר נכנסים ללחץ ואומרים שזהו, הלך עלינו. אתה מבין מה אני מנסה להגיד פה?"

"אני מניח שכן".

"שלא לדבר על החות'ים שממש משגעים אותנו. במשך כמה שבועות הרגילו אותנו שיורים בארבע לפנות בוקר, שזו נבזות לשמה. אילו לפחות הם היו יורים בשש, זו הייתה יכולה להיות יקיצה טבעית לא רעה".

"להתעוררות מאזעקות אתה קורא יקיצה טבעית?"

"בשביל אנשים בתודעת מצור זו יקיצה טבעית מאוד. אבל מה, עד שהתרגלנו לשעה ארבע, הרשעים האלה התחילו לשחק לנו במוח. אילו הם היו יורים בצורה עקבית ומסודרת, בשעות קבועות, אז מילא. אבל לילה אחד יורים בשתיים, לילה אחר בשלוש, ודווקא כשאתה מחליט ללכת לישון מוקדם כדי לקום רענן לאזעקה של ארבע, הם מחליטים להעיר אותך ב־11. למחרת אתה לומד לקח, מחכה לאזעקה, וכשהיא לא מגיעה ב־11 וגם לא בשתיים אתה הולך לישון בשלוש – ואז המנוולים יורים בארבע. ואחר כך נעלמים לחמישה לילות רצופים. בסוף אני מוצא את עצמי ב־12 בלילה שוכב במיטה ולא מצליח להירדם מהמתח. יירו הלילה? לא יירו? באיזו שעה? ואם אני לא אשמע את האזעקה? אתה מבין מה זה פוסט־טראומה של מצור?"

"אני חושב שכן".

"וכל אופנוע ברחוב מקפיץ אותי. כל שיר עם מוזיקה עולה ויורדת שולח אותי בדילוגים לממ"ד. כל ילד שאומר בהתפעלות 'אווווו' דורך אותי כמו חץ בקשת של הקלעים בצבא המורעב של צדקיהו שעומד באפיסת כוחות על חומות העיר הנצורה ומחכה לנבוכדנצר, או לפחות לטראמפ שייכנס כבר לבית הלבן ויתחיל למשוך בחוטים".

"אילו חוטים?"

"של החות'ים".

"אתה לא קצת מגזים עם הדרמה?"

"מגזים? וזה שעשרה בטבת יוצא ביום שישי שנה שנייה ברציפות, זה לא מוגזם? שוב לוותר על הקפה של שישי, שוב לסדר את הפלטה בלי לנשנש מהחצילים בלי שאשתי תשים לב, שוב להיכנס לשבת עם בטן מקרקרת – תגיד לי אתה, זה לא מצור?"

"לא נורא, הצום קצר".

"אבל התפילה ארוכה. במיוחד אם צוויגנשפוץ שוב יעשה קבלת שבת בנוסח קרליבך כדי להעצים את תחושת המצור, בבחינת אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. זה כמו בפורים, כשכולם מעולפים מתענית אסתר אבל לילדים לא אכפת, כי הם לא צמים, אז הם דופקים במוח חמש דקות רצופות בכל פעם שמגיעים להמן, ואז צוויגנשפוץ שקורא את המגילה חוזר לתחילת הפסוק, וכשהוא שוב מגיע להמן הם שוב דופקים, ואז הוא שוב חוזר וחוזר וחוזר חלילה... אתה מבין מאיפה תחושת המצוק, המצוד והמצור?"

"בהחלט, אבל לצערי נגמר לנו הזמן ונצטרך לשים פה מעצור".

"מה לשים?"

"מעצור".

"חשבתי מצור".

"כן, הבנתי את משחק המילים הרדוד. לא פלא שאנחנו בפוסט־טראומה".

לתגובות: dvirbe7@gmail.com